מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה
מינרבה1

מינרבה1

מנהל קבוצה
20/11/14 15:53
0 תגובות

מה קרה במשפחה שוויתרה על סוכר למשך שנה



מאת רחל טלשיר





כבוד חודש הסוכרת העולמי שחל בנובמבר אני מבקשת להקדיש את הטור לסוגה ספרותית חדשה: חוויות גמילה מסוכר. לעתים קרובות מזכירים הספרים האלה בריחה מכת או ממחנה כפייה. נשמע קצת מצחיק? לא למי שקורא את הספרים הללו, בוודאי לא למי שכותב אותם.



בעבר כבר כתבתי על שיטת האכילה המכונה \"צום סוכר\" או \"ניקוי סוכר\", המתבססת על הרעיון שמניעת סוכר, גם בלי הגבלות נוספות, גם לתקופה של חודש בלבד, מחוללת נפלאות. בניגוד לשיטות אחרות, לשיטה הזאת אין אבות מייסדים רשמיים והיא סוג של חוכמה עממית בת זמננו שנלחשת מפה לאוזן. ניתן גם להעריך ולומר שבמהותה היא ריאקציה לעובדה שבתרבות המערב צורך הדור האחרון לפחות פי 50 כמות סוכר ממה שצרכו הדורות הקודמים.



בשנתיים האחרונות הולכים המתרבים הספרים שגיבוריהם, לעתים הם מוצגים כשורדים או ניצולים, מגוללים את מסכת הייסורים שעברו תוך כדי הניסיון להיחלץ מן ההתמכרות לסוכר. חלקם של הספרים האלה מעוטרים בתצלומים של הגיבורים הפוטוגניים, אחרים מושכים את הלב בזכות העיצוב, רובם ככולם מתארים משברים דומים מאוד לאלה שעוברים אנשים המגיעים למצבים שבהם חייבים להיגמל מסמים או מאלכוהול. אבל החלקים הקשים לעיכול בספרים הם אלה שמזכירים היחלצות משבי, ממחנה סגור, מבית כלא שבו הסוהרים מחופשים לפיות טובות.







באופן גס ניתן לחלק את הסוגה הזאת לספרים שחלק הארי שלהם ממוארי ואילו ההדרכה היא רק נספח ולהיפך: ספרים שליבתם היא \"איך לעשות\" ואילו הממואר הוא רק תוספת מתבקשת. הטור הזה מבקש לשים לב לחלק הממוארי ובעיקר לספרים שזהו עניינם המרכזי.



בביקורי האחרון בחנות הספרים האהובה עלי בלונדון ערמתי אותם למגדל גבוה ובמשך שעות ארוכות ארוכות עיינתי בהם. מכולם משך את תשומת לבי ספרה של איב שוואב, \"Year of No Sugar: A Memoir\".



ייחודו, חוץ מאיכות הכתיבה, בסיפור המסגרת: המחברת, בן זוגה ושתי בנותיהם (5 ו-10) קיבלו עליהם להתנזר מסוכר במשך שנה. לאורך כל שנת 2011 כתבה המחברת בלוג ובהמשך הפכה אותו לספר. במאמר מוסגר: מעניין מאוד לקרוא גם את הבלוג וגם את הספר ולהתרשם מן היתרונות והחסרונות של שתי צורות הארגון האלה.



כך או כך, ניסוי כזה, מעצם העובדה שהוא כולל שתי ילדות, מורכב ומרובד. מצד החיוב: צריך הרבה אומץ כדי לגייס משפחה שלמה, בעיקר ילדים, לטריפ כזה. המחברת מודעת מאוד לגבות שמתרוממות, כולל אלה של הסופר נניס באשר הן. באחד הפרקים או הפוסטים, או שאולי גם וגם, היא מתארת שיחה בינה לבין בתה הבכורה שקובלת על הניסוי הקשה שנכפה עליה. כאשר הילדה שואלת: מה בעצם יוצא לי מהניסוי הזה? אמה עונה לה שזה פרויקט משפחתי שחשוב להשתתף בו וגם שכדאי מאוד להיות חלק משמעותי מספר.



העובדה שהפרויקט הזה הוא משפחתי ולא אישי חושפת את המחברת וממילא גם את קוראיה למלחמה בטחנות הרוח, שהיא מנת חלקו של כל מי שרוצה להפסיק לאכול סוכר אבל מתעצמת פי כמה כאשר הורים מנסים לעשות זאת בעבור ילדיהם. הצריכה המוגזמת של סוכר, בעיקר בקרב ילדים, נתמכת על ידי הממסד, מושרשת במוסדות חינוך ויותר מזה: קשורה כמעט לכל חוויה חיובית או משמחת או חגיגית שהמציאות מציעה לילדים. זאת מלחמה מאוד לא פשוטה מסיבות רבות, אבל אחת מהן, אולי הבעייתית מכולן, היא החרדה שהתרחקות מסוכר גם מרחיקה את הילדים מן החברה שהם כל כך רוצים להיות חלק ממנה ועל כן מבלבלת אותם ואולי חלילה, מי יודע, מזיקה להם אפילו יותר מצריכה חסרת אחריות של סוכר.





צילום: ללא קרדיט

לכן הניסוי שמתואר בספר הזה הוא מפרך במיוחד, מפני שאין בו חלוקה ברורה וחד משמעית לנכון ולא נכון, או מזיק לעומת מועיל. אחת הסוגיות המורכבות בספר היא האופן שבו מתוארת האהבה למאכלים המתוקים. בני המשפחה מנסים להיות יצירתיים ולהמציא קינוחים ומאפים שמבוססים על פירות וגבינות, אבל לעתים קרובות מתקשים שלא להשוות אותם לדבר האמיתי שהוא מושא געגועיהם. וזה קשה עוד יותר בגלל מעורבותן של הילדות.



שוואב, סוג של אמא נמרה, אינה חוסכת במאמצים וחוץ מאשר להסתער על מתכונים היא עורכת מחקר מקיף וממצה על האופן שבו הסוכר זורם מכל מקום ולכל מקום: כמעט שאי אפשר לפתוח את הפה, גם לא כשאוכלים מאכלים חמוצים או חריפים או מלוחים, בלי לבלוע, לעתים קרובות מבלי דעת, כמות נכבדה של סוכר.



בהדרגה הופך הניסוי של שוואב, ככל שעוברים הימים בשנת הניסוי והעמודים בספר, למסמך כבד ראש, חסר רחמים ומרתק. ולא רק על סכנות הסוכר, אלא גם על הסכנות שאורבות למי שמנסים לשחות נגד הזרם ולחלץ את עצמם מתרבות שכופה על אזרחיה שימוש יומיומי מופרז בחומר שבעבר היה תבלין יקר ואילו בימינו נהפך לחומר שאוכלים כל יום מסביב לשעון.



בהדרגה, דווקא מפני שזה אינו ספר של מדענית, מגלים הקוראים יחד עם המחברת את הרשת הצפופה שעשויה חוטים דקיקים, חלקם שקופים מכדי שנראה אותם אבל את רובם אנחנו פשוט לא רוצים לראות, שטווים סוחרים, פרסומאים, מובילי דעת קהל, כדי שנאכל עוד יותר סוכר. כך קורה שהמזון הזול והנגיש ביותר הוא גם זה שעושה אותנו חולים. ושוב: החלק האפקטיבי ביותר של הספר, בזה הוא שונה מאחרים, נובע ממעורבותן של הילדות. זה מתחיל מעצם שיתופן בניסוי ונמשך בכל פעם שנתקלים בדילמה העיקרית, המבוססת על העובדה שטובת הילדות מנוגדת למה שמציעות להן החברה והתרבות שבה הן גדלות ומתחנכות.



אין ספק, הספר הזה ממחיש באינספור דרכים שלהפסיק לאכול סוכר, חומר שמזיק לבריאות והורס את הגוף, זה לשחות נגד הזרם. אי אפשר לשחות נגד הזרם בלי לטלטל את כל מערכת האמונות הקודמת וגם את הדפוסים המנטליים והתבניות הרגשיות.



הוויתור על הסוכר כרוך לא רק בפרידה כואבת מן המאכלים המתוקים שנחשבים מפנקים ומנחמים אלא גם ובעיקר מאורח חייו של הזרם המרכזי. פרידה כזאת מזמנת המון גלי געגועים, סדרות בלתי פוסקות של משברים וכן, כנראה גם כמה תובנות.


תגובות