זה מאד אינדיווידואלי.. כאשר בתי היתה מאושפזת, בהתחלה היא רצתה הביתה... בכתה כמה רע לה שם ועד כמה היא מסוגלת לעשות את הצעדים הללו בבית.. שהיא מבינה שהיא חולה וכו'... עמדנו בלחץ ולא שחררנו אותה.. לאחר מכן, נראה היה שהיא התאקלמה וכבר היה פחות אכפת לה... ובסוף (ואת זה קלטנו רק בדיעבד) היא עברה תהליך של "בריחה לבריאות" - כלומר, היעד היה להשתחרר בכל מחיר.. היא אכלה, "שמחה" על העליה במשקל ואמרה שהכל מאחוריה... שהיא "צלחה" את המחלה. היום היא כבר מסוגלת לומר שהיא עשתה הכל בכדי לחזור הביתה ולרדת שוב במשקל. שהיא לא עברה את התהליכים הריגשיים שמתלווים לעליה למשקל תקין. בתך תצא במשקל תקין, אולם ההתמודדות בחוץ היא קשה ולכן המעקב הקפדני לאחר מכן הוא חשוב יותר מכל דבר אחר. המטופלים שהשתחררו וסיימו את "טיפול יום" עד הסוף הצליחו לצאת מהמעגל. אחרים (כמו בתי שהחליטה שבגיל 18 היא לא ממשיכה ללכת לתל השומר למעקבים) לא צלחה את המשברים והגענו לאישפוזים נוספים. בכל מקרה, הייתי ממליצה לבדוק עם הצוות את מצבה, להשאר איתם בקשר ולהבין מה יקרה לאחר האישפוז... שיהיה המון בהצלחה...

ראשית ההמלצה הכי טובה וחשובה היא להתייעץ עם הצוות המטפל שמכיר את ביתך ולשמוע מה הוא מציע לכם ההורים לעשות. חשוב שתסמכו על הצוות המטפל, וכך תעבירו גם לה מסר שניתן לסמוך!!
שנית, לעיתים כשיש החמרה במשטר, מה שמביא בהכרח לעלייה במשקל, עולה החרדה ומגיעה לשיאים, אשר גורמת למטופלת לרצות לברוח בכל מחיר. כמובן שמדובר בחרדה - וכשמה כן היא, אינה רציונלית. אבל כל מקרה לגופו.
חשוב להבין מה החרדה, מה גורם לביתך לרצות לברוח. ואנחנו תמיד ככלל לא פועלים על פי מה שהחרדה אומרת לנו לעשות. זה צריך לקרות בתוך מסגרת טיפולית תומכת.