זו איינה אנוכיות כלל וכלל! רצונך כרצוני. אני נרגשת מלקרוא את השורות אשר כתבת ולדעת שאני לא לבד בתחושות הללו.
ישר כח על השיתוף :)

חשבתי כל היום שאני רוצה לכתוב בלוג ולקרוא לו :הדיכאון ואני". כי כבר שנים שאני מנסה להלחם בו, במחלה הארורה הזו, בגיבנת הניראת ולא ניראת ואני לא מצליחה. שוב רוצה במותי שוב רוצה להתנתק,להעלם ,להבלע ע"י הריצפה. הבוקר קראתי סיפור אישי על אשה שהחלימה מסרטן השד. עוד אחד מסיפורי ההשראה שחלילה איני מזלזלת בהם או מנמיכה. העניין הוא שקראתי שבעודה מתמודדת עם המחלה הארורה היא פחדה מאוד מהמוות. זה היה לי מאוד מוזר . הלא המוות הוא ידידי הטוב. המפלט מכל בעיה ומכל קושי. אני חושבת שרוב חיי רציתי למות. חשבתי לקפוץ מהגג, חד וחלק בלי כאבים. למות וזהו. אבל היות ואני גרה בקומה רביעית - הבנתי שחכם זה לא יהיה ולא ממש רציתי ליפול לחסדי הוריי המסכנים.
ובכן , פחד מהמוות לא מוכר לי. אלא פחד אחר- הפחד מהחיים. הפחד להתמודד שוב ושוב עם אנשים,עם העולם, עם עצמי .
כמה כיף לי לכתוב את זה. לתת דרור לתחושותי. בערב זה שסגר את היום שהיה ת'אמת ממש טוב. עכשיו, בצלילות, יותר קל לי לכתוב על הדיכאון , כאילו הוא לא שלי בכלל. זיכרון של מישהו אחר , מישהו זר עם תחושה זרה.
אני הדיכאון והדיכאון הוא אני אבל וואו כמה כיף להביט בו לרגע מהצד. לילה טוב