הי.. אני די חדשה כאן. חיפשתי מקום באינטרנט שהוא אנונימי ושאני יכולה לכתוב כאן את ההרגשות שלי על אמת. אז בביל 7 עברתי התעללות מינית מאח שלי הבכור.. והבטחתי לו שאני לא יספר לאף אחד. לא סיפרתי כי ההורים שלי אהבו אותו ולא רציתי שיכאב להם שככה הוא עשה..חשבתי שזה יסתיים בפעם אחת. אבל לא. בגיל 8 ניפסק.. בגיל 8 התחלתי לחתוך את עצמי. אני התחברתי לבנים במשך השנים כי רציתי לראות אם יש כזה דבר בן אוהב ושלא מעניין אותו "הגוף היפה" שלי.. בקיצור היה לי מלא חברים מאז יצאו שמעות שאני זונה וקללות.. אבל לא עשיתי כלום שנוגע לקללה.. לא הזדיינתי או משהו. הם לא יודעים אפילו מה היא אומרת. בנים נגעו בי וניפגעתי פעם אחר פעם.. כמו ספר פתוח שכל אחד יכול לבוא ולהציץ.. הפסקתי לאכול.. המשכתי לחתוך את עצמי. הייתי רק בת 12 בגיל 13 ירדתי לתחנת אוטובוס והיה קצת מאוחר עצר משהו עם הרכב ופשוט משך אותי פנימה. הפשיט אותי ונגע בי בצורה מזעזעת הוא אנס אותי. הוא זרק אותי מהאוטו ערומה לגמרי.. אנשים לא הסתכלו אפילו.. הייתי שקופה. רצתי לתוך בניין להתלבש ועליתי על האוטובוס. לא בכיתי.. הייתי המומה. בשוק. כשהגעתי נכנסתי לשרותים ולאט לאט נפל האסימון. חתכתי את עצמי עמוק. לא הלכתי לבצפר כל כיתה ז וח.. לא סיפרתי לאף אחד כלום. המשיכו לגעת.. בחופש האחרון של ח.. אושפזתי כי חתכתי את עצמי ואמא גילתה. כל יום בשבילי זה האם היום או לחכות עוד קצת.. אני מפחדת לספר לאמא או לפסיכולוגית. לא רוצה לחזור לאישפוז