היי, לצערי, קיבלתי את הגזירה הזאת לסבול מזה. אין יום שבו אני לא שואלת את עצמי כיצד אני מרגישה היום. איני יכולה לקבל את עצמי כך. למרות שאני מקבלת טיפול תרופתי, בשבועיים האחרונים אני חשה דאון. הראש טוחן מחשבות...מי אני ? מה אני? ומה יהיה איתי בסוף.. אני מרגישה שאני מתהלכת עם סוד שאסור שיוודע. למי שלא מכיר אותי מקרוב, בטוח שאני בחורה בעלת שמחת חיים. אני רווקה בת ארבעים ורוצה ילדים אך אם באמת אהיה כנה עם עצמי, לא כל כך. "אין לי כח" לטפל בילדים ולחוות את עול הגידול והצרות. כל מה שמצריך ממני תפקוד גבוה , מפחיד אותי ובצדק כנראה. אך כאשר אני בתקופה טובה אני מרגישה שאני יכולה להזיז הרים. לא, אין לי מאניה דיפרסיה. תוצאת האיבחון המקיף: הפרעת דיכאון מתמשכת. אני כל הזמן שואלת את עצמי ואת אחרים, אם כולם מדווחים על תקופות של מצב רוח רע ושל דאון , אז מה ההבדל בין האנשים "הרגילים" לביננו? והתשובה הינה: זה לא מתמשך על פני תקופה ארוכה כל כך ולא ממש פוגע בתפקוד היומיומי. אין לי בן זוג כרגע, אך כשיהיה, אין לי שמץ של מושג כיצד אשתף אותו בזה. מה שהכי הכי מפריע לי הוא הענין של איבוד החשק המיני. אני נגמרת מזה. אז כמו שאמרתי אני מרגישה שנחתה עליי גזרה קשה.

טיפול תרופתי הוא רק פלסטר. הוא לא פותר את הבעיה, רק מטייח אותה. אין קיצורי דרך בעניין הזה. המח הוא האיבר החזק ביותר בגוף שלנו, וטיפול בו מצריך עבודה גם מהאדם הסובל מדכאון, צריך להלחם בזה ואפשר לעשות את זה בכמה דרכים כמו להעזר בפסיכולוג, ספורט מעלה את הסירטונין במח, אכילה נכונה, לדעת להימצא בחברה נכונה ועוד המון דברים שאפשר לעשות לפני תרופות. אני אומר בשבילכם, תחקרו את הנושא לעומק כי הקונצנזוס לגבי תרופות מלווה באינטרסים של מכוני התרופות שעושים עליכם כסף. כמו שאמרתי המח הוא איבר מאוד חשוב ואולי הכי חשוב בגוף שלנו אז קחו אותו ברצינות ותקדישו לו זמן ומחשבה.