שרי יקרה - אחד הדברים שאני תמיד אומרת לשורדות טראומות מהסוג הזה ... זה לא לחפש בנרות מה גרם להתדרדרות . מהסיבה הפשוטה - שלא תמיד יש סיבה כזו . לפעמים מחזיקים ... ומתמודדים כל כך הרבה זמן . עם הקושי והזיכרונות החודרניים . שלפעמים - הנפש צריכה את ההתפרקות בשביל לחזור להתמודד . זה מן מעגל כזה שצריך איליו הרבה סבלנות ואין לו פתרונות קסם ... מה שכן - אני חושבת שההחלטה שלך לפרוק הייתה מאד נכונה . למרות , שבסוף התחרטת ... כי זה אומר שאת לא מוותרת לעצמך ... ואולי בפעם הבאה זה גם יגיע לידע ביצוע . אולי תכתבי . ותביאי למטפלת לקרוא ? אני יודעת על עצמי שאם לא הייתי כותבת לא הייתי משחררת בחיים . זה חייב לצאת החוצה . הסוד הורג מבפנים. בשביל להפוך את הפצע הפתוח והמדמם לצלקת . שתישאר אומנם אבל לא תכאב כל כך . חייבים לתת לו להגליד ... לרפא אותו . וזה רק באמצעות שיתוף

שרי, עצם זה שהחלטת לשתף, כבר מצביע על עליית מדרגה אחת למעלה. לא שיתפת? אבל זה כבר שם, מתבשל... ואת תעשי את זה כשתרגישי מוכנה. מאידך, מה יכול לעזור לך להרגיש בטוחה לשפוך הכל שם? איזו תכונת נפש תידרש למטפל, כדי ליצור לך מרחב שבו תרגישי בטוחה להפקיד את כל הכאב שלך?

טוב אז בינתיים אני נותנת לעמי להתפרק וגם לפרוק לפחות פה... אני לא חושבת שיש תכונת נפש ספיציפית שהייתי מצפה. אני חושבת שבגדול זה תלוי בי... כשאני ארגיש מספיק מוגנת ובטוחה אוכל לספר. בסה"כ המטפל שלי קרוב למושלם ואם השיתוף יקרה זה יקרה איתו