היא יקרה מאד ! איזה הרגשה נוראית זה לעבור משבר לשבר . אני חושבת שכל מי שעבר התעללות מכירה את ההרגשה הזו. כאילו תקועים במקום אחד וכשכן קורה משהו זה דבר גרוע . אבל תרשי לי לתת לך כמה טיפים מנסיוני במצבים כאלה . דבר ראשון בקשר לשינה מאד מאד מומלץ להעזר לתקופה של חודש בכדור שנה שמבקשים מרופא משפחה או מפסיכאטר . הגוף מתרגל חזרה למנגנון הביולוגי הטבעי שלו. ואז לאט לאט ובהדרגה אפשר להפסיק את זה . לגבי התזונה אם את במקום שאת מרגישה שזה מה שעוזר לך לשרוד אולי תוותרי לעצמך קצת ? את לא אמורה לעשות כלום ! יש מצבים שמאד מאד חשוב לעשות מה שעושה לך טוב . אולי תקחי רק דבר אחד שאת מרגישה שמשפיע הכי על הבריאות שלך . ורק איתו תתמידי . ולסיום - אני מאד מקווה שכמו אצלי ... גם אצלך תתחיל להיות תקופה שהצקלונים יתרחקו מאד אחת מהשני . לא יכולה לומר לך שהכל סבבה כל הזמן . אבל בהחלט סך הכל המגמה חיובית . זה מגיע באיזה שלב . יש לי שאלה אלייך - את בטיפול כלשהוא ? זה מאד מאד חשוב . ויש טיפולים מוזלים לנפגעות . מקווה שאני לא מהאנשים שמחטיאים :) אם כן , אשמח לשמוע .

אני ממש מזדהה איתך בתקופה שאחרי הבלאגן לא הצלחתי לעצום עין כל דבר הקפיץ אותי כל רשרוש ששמעתי היה נשמע כמו פסיעות לכיוון הדר שלי הייתי יושבת על הריצפה עם תחתונים וגופיה שאני לא ארדם בגלל הקור שמא... זה היה נורא בצהריים היה לי יותר קל לישון כי היה מין באזזזז בסביבה וזה הפחית את העוררות.. אני רק יכולה לנחם אותך שעוד תקופה זה יטשטש. תמיד יש טריגרים שמקפיצים הכל מחדש לעוד תקופה אבל עם טיפול טוב ותומך וגם טיפי עזרה מהסביבה (או שלא) אפשר להתגבר עליהן, אז באמת אולי לבינתיים בשביל לעזור לעצמך תבקשי מפסיכיאטר תרופה כמו קלונקס או משהו כזה זמני שלפחות תוכלי לישון ואז יהיה לך כח לשאר הדברים..
מחזיקה לך אצבעות ושולחת חיבוק...

אני גם מזדהה ואני מנסה להתמודד וזה קשה
אצלי זה היה בעלי אז אין לי לאן לברוח.
כתוצאה מלחץ חברתי ומשפחתי והיות ואני תשושה וחלשה נכנעתי ולא התגרשתי.
ואני מתפקדת בבית כאישה המושלמת למען הילדים ולמען השקט שיש לי סוף סוף בלי כל החפירות של כל אלה שחושבים שהם מבינים
לכי תסבירי להם... מי שלא עברה את זה לעולם לא תבין מה זה גורם לגוף לנשמה

זה כל כך עצוב לקרוא את זה, אבל מאחר וכתבת "היה" אני יכולה להניח שעכשיו זה כבר בסדר? למרות שלא התגרשת?
צריך המון כח לעמוד מול הסביבה, במקום לתמוך הם תוקפים, במקום לעזור הם מפריעים ותמיד מצפים ממך לשכוח ולהמשיך הלאה לא להיות "קטנונית" ו"באמת, תסלחי לו. הוא לא התכוון" וכל מיני משפטים שבאים להגן רק על עצמם...
אבל טוב שיש לנו אחת את השניה... נכון?

התנאי הראשון בטיפול בנפגעות אלימות ו/או תקיפה מינית היא ליצור תנאים של ביטחון ולהרחיק את הנפגעת מכל אלימות. בלי זה אין ערך לטיפול. לא צריך להשלים עם שום אלימות ושום פגיעה!! בשום מחיר. מה שכן, בדרך כלל נדרשת הרבה עזרה ותמיכה כדי להעז לצאת ממעגל האלימות והשתיקה. ולישון זה ממש ממש חשוב!