על היחס לזקנים



http://www.haaretz.co.il/news/nurit/.premium-1.2644116



בזקנים, כאילו הבילוי החברתי היחיד שנותר להם הוא ביקור בקופת חולים. אפשר לתהות מדוע אנשי הצוות הרפואי כמעט אף פעם לא מתלוננים על הטיפול בילדים, שגם הוא גוזל זמן רב. לזקנים שהשתתפו במחקר היו הסברים: "הרופא אוהב יותר לטפל בצעירים מאשר בזקנים", אמרה אחת המשתתפות, "עוד מעט ימותו אז כבר לא כדאי להשקיע בהם... כי אני זוכרת את היחס שקיבלתי כשהייתי יותר צעירה והיחס של היום".



פרופ' דורון סבור שהסיבה העיקרית ליחס הזה היא גילנות — "תפישה חברתית המתייגת זקנים באופן שלילי, כנעדרי עתיד, שמבחינת סדר עדיפויות מקומם בתחתית". לדבריו, "בהקשר הרפואי־בריאותי יש לתפישה הזאת השלכות קשות, שכן היא מצדיקה מציאות שבה המערכת סבורה שאכן, ראוי שזקנים יקבלו טיפול פחות טוב מצעירים". לדעת דורון, יש לשנות את שיטת התמחור ומדידת התפוקות בקופות החולים, כך שתתאים גם לזקנים ואף תיצור תמריץ כלכלי לטיפול נאות במבוגרים. לדבריו, מהמחקר עלה בבירור כי היחס, הגישה והכבוד מרופאים ואנשי צוות, חשובים ביותר לזקנים, לעתים אף יותר מהרמה המקצועית של הטיפול הרפואי.



מתמחה נוסף שהשתתף במחקר טען שלפעמים ההשקעה של זמן משתלמת: "בחצי שעה מעבר לעבודה, אתה חוסך לך למשך שנה הרבה עומס. אתה יכול במפגש אחד ארוך לקבל הרבה כלים לטפל באותו אדם".



אילו הבעיה היתה בשיטת התמחור בלבד, אפשר היה לצפות שבבתי החולים יזכו הזקנים ליחס שונה. זה לא המצב. אחות במחלקה פנימית באחד מבתי החולים הגדולים בארץ אמרה, שלצוות יש נטייה לעבוד מול המלווים, כי קשה להבין את הזקנים וקשה יותר לתקשר אתם. לדבריה, פעמים רבות חולים מבוגרים שאין להם מלווה, זוכים לפחות יחס. זה קורה בעיקר בשל תכנון חסר של כוח אדם והצורך למלא משימות רבות בזמן מוגבל. מה גם, שרבים מהזקנים מתקשים להסתגל לשגרה וללוח הזמנים של בית החולים, וכאשר יש מלווה שיכול להסביר ולתווך, זה עוזר.



זיוה מ', מורה שליוותה את סבתה לבית החולים, חושבת שלא רק מגבלות פרקטיות (עומס עבודה, בעיות שמיעה) גורמות ליחס שהיא מגדירה בלתי מקצועי. מה זה בלתי מקצועי? למשל הנוהג של הצוות הרפואי לשתף אותה בהתפתחויות במצבה של סבתה, מבלי שהאחרונה אפילו נתבקשה לתת את רשותה. "ברגע שהייתי מגיעה הם שמחו לדבר אתי ולא אתה", היא אומרת. "כשכבר דיברו אתה, לרוב לא פנו אליה בצורה מכבדת כיאה לגילה, אלא קראו לה חמודהל'ה ושאר כינויי ילדות. למה? לדעתי הזיקנה מטילה עליהם אימה — רופאים כאחיות".



פרופ' דורון סבור שחשוב שזקנים יידעו את זכויותיהם, וכי על קופות החולים לקיים השתלמויות מקצועיות לצוותים הרפואיים בכל הרמות, להבנת הצרכים הייחודיים של האוכלוסייה הזקנה. יותר מכך — לדעתו, "יש לשלב נציגים של זקנים בכל מערכי הניהול ועיצוב המדיניות של קופות החולים. קולם צריך להישמע בהליכי קבלת ההחלטות בכל מה שנוגע לעיצוב השירותים הרפואיים".



nurit.wurgaft@haaretz.co.il

בזקנים, כאילו הבילוי החברתי היחיד שנותר להם הוא ביקור בקופת חולים. אפשר לתהות מדוע אנשי הצוות הרפואי כמעט אף פעם לא מתלוננים על הטיפול בילדים, שגם הוא גוזל זמן רב. לזקנים שהשתתפו במחקר היו הסברים: "הרופא אוהב יותר לטפל בצעירים מאשר בזקנים", אמרה אחת המשתתפות, "עוד מעט ימותו אז כבר לא כדאי להשקיע בהם... כי אני זוכרת את היחס שקיבלתי כשהייתי יותר צעירה והיחס של היום".



פרופ' דורון סבור שהסיבה העיקרית ליחס הזה היא גילנות — "תפישה חברתית המתייגת זקנים באופן שלילי, כנעדרי עתיד, שמבחינת סדר עדיפויות מקומם בתחתית". לדבריו, "בהקשר הרפואי־בריאותי יש לתפישה הזאת השלכות קשות, שכן היא מצדיקה מציאות שבה המערכת סבורה שאכן, ראוי שזקנים יקבלו טיפול פחות טוב מצעירים". לדעת דורון, יש לשנות את שיטת התמחור ומדידת התפוקות בקופות החולים, כך שתתאים גם לזקנים ואף תיצור תמריץ כלכלי לטיפול נאות במבוגרים. לדבריו, מהמחקר עלה בבירור כי היחס, הגישה והכבוד מרופאים ואנשי צוות, חשובים ביותר לזקנים, לעתים אף יותר מהרמה המקצועית של הטיפול הרפואי.



מתמחה נוסף שהשתתף במחקר טען שלפעמים ההשקעה של זמן משתלמת: "בחצי שעה מעבר לעבודה, אתה חוסך לך למשך שנה הרבה עומס. אתה יכול במפגש אחד ארוך לקבל הרבה כלים לטפל באותו אדם".



אילו הבעיה היתה בשיטת התמחור בלבד, אפשר היה לצפות שבבתי החולים יזכו הזקנים ליחס שונה. זה לא המצב. אחות במחלקה פנימית באחד מבתי החולים הגדולים בארץ אמרה, שלצוות יש נטייה לעבוד מול המלווים, כי קשה להבין את הזקנים וקשה יותר לתקשר אתם. לדבריה, פעמים רבות חולים מבוגרים שאין להם מלווה, זוכים לפחות יחס. זה קורה בעיקר בשל תכנון חסר של כוח אדם והצורך למלא משימות רבות בזמן מוגבל. מה גם, שרבים מהזקנים מתקשים להסתגל לשגרה וללוח הזמנים של בית החולים, וכאשר יש מלווה שיכול להסביר ולתווך, זה עוזר.



זיוה מ', מורה שליוותה את סבתה לבית החולים, חושבת שלא רק מגבלות פרקטיות (עומס עבודה, בעיות שמיעה) גורמות ליחס שהיא מגדירה בלתי מקצועי. מה זה בלתי מקצועי? למשל הנוהג של הצוות הרפואי לשתף אותה בהתפתחויות במצבה של סבתה, מבלי שהאחרונה אפילו נתבקשה לתת את רשותה. "ברגע שהייתי מגיעה הם שמחו לדבר אתי ולא אתה", היא אומרת. "כשכבר דיברו אתה, לרוב לא פנו אליה בצורה מכבדת כיאה לגילה, אלא קראו לה חמודהל'ה ושאר כינויי ילדות. למה? לדעתי הזיקנה מטילה עליהם אימה — רופאים כאחיות".



פרופ' דורון סבור שחשוב שזקנים יידעו את זכויותיהם, וכי על קופות החולים לקיים השתלמויות מקצועיות לצוותים הרפואיים בכל הרמות, להבנת הצרכים הייחודיים של האוכלוסייה הזקנה. יותר מכך — לדעתו, "יש לשלב נציגים של זקנים בכל מערכי הניהול ועיצוב המדיניות של קופות החולים. קולם צריך להישמע בהליכי קבלת ההחלטות בכל מה שנוגע לעיצוב השירותים הרפואיים".



nurit.wurgaft@haaretz.co.il