שלום,
שמי סמנטה,
זה אולי ישמע מוזר אבל איך האדם יכול להרגיש בודד כהמון אנשים נמצאים לידו.
שהייתי קטנה - אני לא רגילה להיות עם אנשים לא יודעת איך להסביר עם הקבוצה בני השווים שלי - כלומר הגיל שלי.
ווהמון בטח חושבים שזהו מצב לא תקין שהילד צריך להיות עם הגיל שלו - אז נכון הייתי הולכת לבית הספר, הייתי משתתפת פעם בחוגים, אבל משום מה, הילדים לא כולם - אבל לא אהבו אותי - את זה הבנתי כיצד התייחסו.
אני תמיד העדתפי אם אדם לא סובל אותי אז רק שלא יעשה לי רע זה הכל רק יעזוב אותי במנוחה.
רק היום אני מבינה שאנשים לא אמורים לאהוב אותי. תמיד חיפשתי אשמות, ומכל הסיבות שכל בגללי וחיפשתי דברים בהם אני אשמה שלא כולם אהבו אותי. כי לא יכול להיות שהם אשמים אולי אני זאת שלא בסדר....
לא הלכתי לימי הולדת של הילדים הם הזמינו אותי אבל בגלל שהם עשו את הימי הולדת במקום מפואר - באולם ובימי שישי לא יכולתי לבוא הנסיעה לשם יקר מידי,לא היה כסף לדברים האלה. וגם כאשר אחת ההורים היית המסיעה אותי לשם הייתי ביום ההולדת זה לא עזר - הרגשתי בודדה גם אם הייתי עם הילדים בכיתה. הם הלכו לרקוד כולם. ואני ישבתי לי בצד.. ומאז הפסקתי לבוא בכלל כי חשבתי שהם לא צריכים אותי שם ובשביל מה אהיה שם.וכך גדלתי לא אהבתי ללכת לטיולים ביסודי ואפילו לא בחטיבה זה לא עשה לי טוב לישון במקום שונה עם בני הקבוצת השווים בדרך כלל לא מצאתי משהו משותף לא יודעת. פעם שאלתי ילדה אחת בכיתה ז' למה היא שונאת אותי והיא אמרה שבגלל שאין לי המון חברים. אני אז לא הבנתי אותה ודיברתי על זה עם משהי והיא אמרה שמנקודת המבט שלה אם אנשים לא מתקרבים אלי אז משהו בי לא בסדר ואז ישר בלי להתקרב ולהכיר הייתה מתרחקת. אני עד היום לא הבנתי מי ז שהתרחק הם או אני מהם.. היה לי תמיד קשה להיות בחברה לא יודעת הרגשתי לא שייכת .. תמיד הייתי מבלה יותר זמן עם אימא שלי או בגיל שלה או יותר קטנים מהגיל שלי אהבתי ואני מאוד אוהבת ילדים קטנים. אבל לגיל שלי לא היה חיבור וגם כאשר הגעתי לחטיבה והיו ילדים שרצו אותי בחברתם היה לי קשה עדיין הרגשתי שלא רוצים אותי ולבד.. כי גם עם הייתי מדברת איתם משהו מבפנים הרגיש לא תקין. ואמרו לי שבגלל שאני לא מבלה עם החברות שלי ורק איתן בבית ספר זה לא נקרא חברות. אבל אני רגילה להיות בבית עם המחשב שלי עם הדברים שלי... אני לא אוהבת מסיבות, אף פעם לא אהבתי את הרעש הזה אף פעם לא הלכתי לדיסקוטק אני לא סובלת את זה... לא הבנתי לצאת לקניון.. פשוט אהבתי להיות בבית עם הדברים האהובים עליי המוזיקה.. הדברים שאני כותבת, שאני עושה.. ותמיד אהבתי וגם עכשיו אני אוהבת לחפש מידע חדש לדעת דברים חדשים לגלות עוד על העולם המופלא שלנו שאני לצערי לא מבינה אותו.... חח - אנשים הגדירו זאת כמצב לא נורמלי שאני לא יוצאת. אבל גיליתי משהו מרוב שאני אוהבת לגלות ולחפש- במושגים - הפסיכולוגיה - גיליתי שהפסיכיאר קרל יונג -(אחד מתלמידיו הביכירים של פרויד) הגדיר שתי סוגים של אנשים האחד המופנמים והשניים זה המוקצנים.. וחשבתי ואולי אני בסוג של המופנמים. המופנמים האם האלה שאנרגיה שלהם באה מבפנים.. הם צריכים זמן יותר בשקט וזה לא שהם לא אוהבים אנשים הם אוהבים אבל אחד שתים וזה מספיק - הם יותר עמוקים - מעניין אותם דברים ושיחות עמוקות יותר כמו על החיים... משמעות אהבה.. העולם הפנימי שלהם. ויש את מוקצנים שמקבלים את האנרגיה שלהם מלהיות עם אנשים מלצחוק.. והשיחות שלהם שיחות יום יום....לכל אחד מהקבוצות יש זכות להתקיים אבל המוקצנים לא מבינים איך המופנם יושב בחדרו ואוהב להיות לבד ואותו דבר אולי ההפך... המופנים רואים את העולם מבפנים מהרגשות שלהם זה העולם שלהם ומוקצנים העולם האמתי זה שבחוץ.... והבנתי שיש סיבות למה זה קורה לי..למרות שגם עכשיו אני מרגישה לבד - והבעיה שאין לי כישורים חברתיים ותמיד שאני צריכה להיות בחברה זה גורם לי ללחץ גדול, אפילו שהייתי קטנה פחדתי ללכת לבד לחנות, פחדתי לדבר עם אנשים אחרים ללא התערבותה של אימא.. שהיה פורים בבית הספר היסודי אני משום מקום בכיתי לא יודעת למה .. תמיד היה לי מאז מעולם פחד במה לא העזתי ביסודי לעשות בדיקת קול פחדתי... אפילו בפני המורה לפיוח קול התחלתי להילחץ והקול פשוט לא יצא לי והיו לי תפיקות לב חזקות.. ככה זה קורה שאני במקום חדש.. שאני שואלת לגבי עבודה.. ועוד כל מיני היום אני חושדת שזוהי חרדה חברתית אולי לא הכי חזקה אבל כן היא נמצאת... אבל עדיין התקשורת שבין הילדים מה להגיד איך להתנהג ... את זה אני הבנתי שאני אמורה לפתח כי אצטרך מתי שהוא לצאת אל העולם מהקן הביתי למרות שזה קושי מאוד גדול.. ומצד שני חשבתי אולי בגלל זה לא הייתי כל השנים האלה עם אנשים? כלומר בגיל שלי.. אפילו שהזמינו אותי הרגשתי לא בנוח... מאוד קשה לא מבינה ציניות מאוד רצינית... האם האדם חייב להיות קונפורמי? הרי לא טוב האדם לבדו..... לאן אני שייכת זה מה שברצוניי למצוא.... כי אני בטוחה שיש אנשים כמוני..ועדיין לא הבנתי מה נחשבת לחברות אמיתת?? האם לצאת עם האנשים ולא להיות רק אתם בבית הספר הרי גם אם אנו יוצאים אתם זה רק בילוי? מה מסתתר מאחורי שהאדם בודד - וביטוי המנוגד לא טוב האדם לבדו? וגם הסטראוטיפ גם הפריע לאנשים להתקרב אלי כי חשבו שאני כזאת וכזאת..... ותמיד כאשר ראיתי או שמעתי מוזיקה אחרת מי מה שאחרים לא בגלל שאני לא אוהבת את הסגנון שלהם אבל אני מרגישה שאני מתפתחת והאחרים נשארים לא כולם באותו קצב מבחינת זה... אולי זה דבר לא חיובי להגיד... רק מצד אחד שלי לא מכל הצדדים.. .. השוני בין הגיל הכרונולוגי והגיל הקוגניטיבי גם לו אולי יש השפעה כאילו שאני בוגרת יותר וגם אחרים אמרו לי את זה .. ולמה לא הבנתי.. האם בוגר יותר הוא צריך להיות לבד?.......
n
אהלן סמנטה :) אני ניר , כיום בן 21
קראתי את הפוסט שלך ומאוד הזדהיתי . גם אני כמוך הייתי נמנע מקשר עם חברים לאחר בי"ס, ולא הבנתי למה "חברי הבי"ס" שהיו לי התרחקו ממני לבסוף. הפעם האחרונה שהייתי במסיבת יום הולדת הייתה בכיתה ג' , ומאז הייתי נמנע . בחטיבה הייתי נימנע לגמרי מטיולים כי במילא הייתי לבד. לא הסתדרתי עם האנשים והחברויות שלי היו מחזיקות במקרה הטוב לכמה חודשים...פעם אחד החברים שלי התחיל להקניט אותי ואמר:" אין לו חברים..." בתיכון שהמורה רצתה להעביר מישהו על ידי הוא אמר ... "אבל הוא לא מדבר" .... הייתי יושב לבד תקופות ארוכות בכיתה ובהפסקות גם בלטתי כבודד , משמע כחלש והמוזר שנטפלו אליו..... במסיבת הסיום שלי כמובן ישבתי לבד .... הבנתי שהכל נגמר ושאין הזדמנות שנייה... לנצח אזכר כמשונה שאף אחד לא אהב ולא רצה בחברתו למרות שלא הצקתי וצחקתי על אף אחד..... בחופשה לפני הגיוס התחלתי להפנים מה בדיוק קרה : בהתחלה חשבתי שזה בגלל שלא היו לי מספיק תחביבים וניסית לשנות זאת אולם במהלך הצבא הבנתי : שזה בגלל שאני לא חברתי .... בצבא כמובן הסיפור היה דומה והבנתי ששום דבר לא ישתנה . לאחר הצבא התחלתי ללכת לקבוצת חרדה חברתית שמה הרגשתי פעם ראשונה שייך הרגשתי שאין צורך להסתיר הרגשתי שווה... וזאת הסיבה שהרי כולנו פה.. הרי היהודים הרגישו שונים בתוך ים הגויים שמסביבם והנה אנחנו פה ויכולים להסתובב עם כיפה בחופשיות ומרגשים גאים ביהדותנו ולא מסתירים אותה , מרגישים שייכים בניגוד לגולה שהרגשנו זרים וניסינו להיטמע בתוך ים הגויים.....זאת התחושה שקיבלתי שמה והחלטתי שאני לא מתכוון לוותר על החיים שלי ואני אחווה בדיוק את אותם הדברים שהפסדתי בחטיבה , גם אם זה יהיה בגיל 22 .....
אורטל84
היי סמנתה וניר, אני מזדהה מאוד עם מה שאתם כותבים. אני כיום בת 30 . עברתי דברים דומים בבגרות ובבית הספר. עד היום סוחבת שאריות של הדברים האלה. מנסה להתגבר. הבנתי הדרך להתגבר על זה היא דווקא להיות בחחברת אנשים . אפילו שזה לא תמיד נעים ומרגישים לא שייכים. אבל זו הדרך. בהדרגה. כמובן שאין דרך אחת נכונה לכולם. אבל זו הדרך שלי.
זר בעולם
תרשי לי סמנטה לומר שאת מקסימה ולומר לך ממני קצת ממה שאני יודע.. הפוביה החברתית הוא בעצם חשש שנגרם כמעט לכל אחד ואחת מאיתנו בעודנו ילדים שנחשפים למבוכה או אפילו השפלה במידה ותהיה כשאנחנו נתונים במבטים למצב נתון ביקורת.( לפחות כך אנחנו חושבים ) תחושה של אי נוחות שוררת בין סיטואציות החברתיות, והחושש הזה מרכיב בראש מנגנון רטיעה הגנתי מה אחרים עלולים לחשוב עליו. וכתוצאה מכך נובעת הימנעות ברמה כזאת או אחרת ממצב חברתי שאדם מעוניין להשתתף בו המביא אותו לתסכול וכאב על כך. חרדה חברתית עלולה להשפיע על כל תחומי החיים: זוגיות, חברה ועבודה בגיל בגיר יותר.. מה שכתבת יקירה זה ממש לא מוזר, נהפוך הוא, אדם יכול להרגיש בודד גם לצד המון אנשים, כמה אנחנו יכולים להשתנות בהתאם לשקט, לבדידות, או לחברה שבה נחייה או נחליט לשמור לעצמנו,בין כל ההמון .