כבר נמאס לי לשמוע "כבר מזמן היית צריכה לקחת אנטיביוטיקה..." (המחלה הכרונית והאוטואימונית שלי בכלל לא זיהומית) "... אם את לא מקשיבה למה שאני מייעץ אז אל תספרי לי בכלל"
שיהיו הוגנים ושיגידו שהם לא יכולים להתמודד עם המחלה, שלא יגידו שהבעיה שלהם היא האופי שלי שאני עלק לא מנסה לפתור את הבעיה ולכן לא מקשיבה לעצות, אני הולכת לרופאים ולוקחת נוגדי דלקת, או כמו שאחרים אמרו
"אני מנסה מאוד לעזור לך אבל כל פתרון שאני מציע את דוחה"
אני לא אגיד להם שאסור להציע עצות, אבל אני לא "דוחה" אותן, אלא כבר ניסיתי ולא עבד ממזמן מזמן. לא צריך שתבינו ברפואה, אל תנסו להבין בזה, רק תקשיבו. אם ארגיש פחות לבד אתמודד יותר טוב, החשיבה לגבי פתרונות והעמידה במשימות תהיה טובה יותר, הראייה תתבהר, וגם כך יהיו פחות התקפי דלקת שנובעים מסטרס אם אהיה פחות לבד.
הם מנסים להפיל את זה עליי, שאני דוחה את הפתרונות הרפואיים הטובים שהחברים מציעים לי, אבל בעצם הם לא יכולים להתמודד עם האמת. במקום להודות בכך הם מאשימים אותי, וזה בעיניי אחד מהדברים הכי פחות סובלנים שיש.