בן 22.היו לי תקופות של דיכאון לא מאובחן. או כך לפחות אני רואה את זה עכשיו. מבחוץ מספרים עלי כבחור אנרגטי בעל מצב רוח טוב תמידי, בעל שמחת חיים וחכם.

אני לא יודע למה אני כותב פה. אולי כי אני מחפש מישהו להיזדהות איתו או מישהו שיוכל לספר לי שיש עוד עתיד.

עד לפני חמישה חודשים הייתי מנהל מסעדה. אהבתי את התפקיד. אמנם עבדתי המון שעות, אך השקעתי גם בספורט וניהלתי מערכת זוגית. ( לדברי הסובבים אותי - לא היו לי חיים).

ואז הגיע התקף מאני. שהרס לי את החיים. מאז אובחנתי כבי-פולאר.

שקוע 4 חודשים בדיכאון קליני. סרוקסט לא עזר אז עברתי לוויפאקס.. 900 מ"ג ליתיום. וקלונקס בשביל שינה ( שלא עוזר).

לא יוצא מהבית. לא עונה לפלאפונים. המשפחה מנסה לעזור אך לא בדיוק מבינה את המצב. החברה תומכת באה כל הזמן אך מתחילה לאבד את זה. איך אפשר לנהל זוגיות עם זומבי שאין לו חשק מיני ?

אני מרגיש שאיבדתי את עצמי. שהלכתי לאיבוד. מטופל אצל פסיכיאטר והתחלתי השבוע גם טיפול פסיכולוגי.

יושב ובוהה בתיקרה כל היום. קורא פורומים. מרגיש כאילו הרמתי ידיים ואפילו לא התחלתי לנסות. איך יוצאים מהדיכאון הזה כשהתרופות לא עוזרות ?

לא מסוגל לעבוד, מרגיש שאיבדתי את היכולת לדבר עם אנשים. מרגיש שמוח שלי משותק. האם זה הדיכאון או שאני הולך להישאר ככה לנצח ??