שלום לכולם,
אני מעיין ואני חליתי במחלת הנשיקה כשהייתי בת 12, ולאחר מכן פשוט לא הצלחתי להתאושש. היו לי כאבי ראש, בטן, קשיים להירדם, וכמובן עייפות בלתי נסבלת אפילו 4 שנים לאחר מכן, והסתובבתי בין רופא אובד עצות לאחר. לאחר עשרות בדיקות, טיפולים ותרופות שונות, הוחלט שאני סובלת מדיכאון ומכאבים כרוניים ואין מה לעשות עם זה. תמיד הרגשתי שמשהו התפספס, עד שבמקרה, חברה של המשפחה שאלה "תגידו, בדקתם אם יש לה את מחלת היאפים? זה ממש נשמע ככה" עכשיו אני בכמה בירורים אחרונים שמצביעים שזה באמת מה שיש לי.
אני רוצה לשאול אתכם, בתור שותפים למחלה, האם אני אוכל לחיות חיים רגילים בתור נערה רגילה ככה? אני מוזיקאית, שלומדת בבית ספר מיוחד למוזיקה, ומנגנת באחת מתזמורות כלי הנשיפה מהטובות בארץ, אבל אני קורסת. אני בקושי קיבלתי תעודה השנה, ומפגרת קשות בחומר, למרות המורים הפרטיים שלי. אני לא מצליחה להגיע לחזרות תזמורת, למרות המאמצים הרבים. אני רוצה לקבל תעודת בגרות, לטוס לווינה עם התזמורת, בלי המבטים מלאי הרחמים, או ההערות העוקצניות מצד הסקפטים. אני רוצה לחוות אהבה ראשונה, ולצאת לבלות עם חברים.
נכון לעכשיו אני פשוט שוכבת במיטה, מחכה לנס, בקושי מסוגלת לקום. אלה לא חיים לנערה בת שש עשרה, אלה לא חיים בכלל. בתור מכרים למחלה, האם יש לכם עצות בשבילי? מה אני יכולה לעשות? האם לוותר, לעשות את המינימום שאני חייבת בכדי לשרוד, או האם להילחם, לדבוק בחלומות שלי ולנסות הכול כדי להגשים אותם? בבקשה, אמרו לי את דעתכם, אני צריכה לדעת שאני לא לבד.
MikiG
אם את במכבי ובאזור המרכז, הזמיני תור אצל ד\'\'ר מרינה אנוק ונסי גם להגיע (אולי דרכה) לפרופ\' אוולין באיכילוב. מניחה שבהתחלה היא תיתן לך אלטרולט, ובאופן כללי, תרופות נדג דיכאון מסייעות \"להרים\" אותך קצת יותר למעלה, כדי שתוכלי לעשות דברים שאת אוהבת, ובכך להעלות את רמת הסרטונין והאנדורפינים המופרשים בגוף - הידועים כמשככי כאבים טבעיים. יש הרבה מידע באתר של עמותת ASAF.