מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה
11/09/16 20:04
3 תגובות

אני כבר כל כך רוצה לצאת מזה..

כבר רגל וחצי בחוץ, אני מאושרת, שמחה, משוחררת יחסית, גיליתי עניין אחר בחיים, אני כבר לא רוצה(!) להיות עם הפרעות כאלה..

לרוב אני גם מצליחה, מכריחה את עצמי לאכול ואפילו נהנית מהאוכל.

אבל זה מכרסם.

לא נותן לשכוח שלא היית כזה, ואולי אין לך זכות להיות רגיל.

אתה חולה.



ועוד משהו.. הבנתי שאני חייבת לעשות צעד, כבר כמעט שנתיים אני באותו משקל אבל חסר לי כמה קילוגרמים לא למשקל תקין אלא למערכת הורמונלית תקינה. אז לאחרונה החלטתי לשחרר מהאוכל הבריא ולהרשות לעצמי לנשנש קצת יותר ולהתיר לעצמי מאכלים שקודם לא הייתי אוכלת..

ואני מתה מפחד.

מפחדת להיות שמנה ממש, מפחדת להכניס לעצמי דברים שיהרסו אותי. אבל מצד שני כל כך רוצה כבר לצאת מזה, למחוק לגמרי את העיסוק המחשבתי על האוכל...


תגובות

אוראל-נבון
08/09/16 12:04

שלום לך
כתבת פוסט מאוד מרגש..
שמחה מאוד לשמוע שאת כבר \"רגל וחצי בחוץ\"
אשמח לשמוע מה זה מבחינתך רגל וחצי בחוץ? מה צריך עוד לעשות על מנת שתהיי עם שתי הרגליים במלואן בחוץ?
בנוסף, שמחה מאוד על התובנות שהגעת אליהן... לא הבנתי מהפוסט האם את עדיין בתת משקל?
אשמח לתשובתך על מנת שאוכל לייעץ בהתאם,
אוראל נבון

אי-שם
11/09/16 12:19

אני לא בתת משקל, אבל גם בגלל שאני רוקדת המון הרופאת נשים שמטפלת בי אומרת שיש יותר מסת שריר ממסת שומן וזה מה שמעקב את הווסת..
רגל וחצי.. זה כאילו אני בחוץ, לרוב אני מתנהגת כאדם רגיל, לא יוכלו לנחש עלי.
אבל איפהשהוא במוח זה תמיד עולה.
כל החשבונות של האוכל והספורט והבטן שיוצאת, והמחשבות, והקליטה של כל מה שקשור ונמצא מסביבי. אם זה אנשים שמדברים על אוכל/ בדיאטה/ אוכלים וכו.. מין אובר התעסקות באוכל יחסית לבנאדם רגילאבל ממש לא כמו פעם.. כמו אדם עם הפרעה אובססיבית.. לכן רק רגל וחצי..
אני לא יודעת..
הלוואי והייתי יודעת איך לצאת לגמרי..
קשה לי לחשוב שאאבד את הכל. את השליטה. והנראות. וההשגיות. והפרפקציוניזם. וההחזקה הזאת.

אוראל-נבון
11/09/16 20:04

שלום לך!
בראשית, אני חייבת להגיד שזה נשמע שאת ממש עשית עבודה עם עצמך ואת נמצאת במקום חיובי היום, לעומת העבר.
שנית, תדעי שזה נורמלי שאת עדיין חושבת על זה ועדיין קולטת כל מה שקשור לזה ונמצא סביבך, כי הורגלת לכך זמן רב ואין זה הכרח שכשזה יפתר מבחינה התנהגותית, זה ייעלם מהמחשבות. מה שכן, אני רוצה להרגיע אותך ולומר לך שעם הזמן זה חולף. המחשבות פוחתות והמקום שאותו תפסה הפרעת האכילה , מתפנה לטובת עיסוק בתחומי החיים (עבודה, זוגיות, פנאי, לימודים, משפחה וכו\').
לדעתי את צריכה לפרגן לעצמך על המקום שאת נמצאת בו היום! זו זכות גדולה להיות מנצחת!
וכדאי גם להיות עדינה עם עצמך ולדעת שאת עדיין בתהליך ריפוי, גם אם את כבר מרגישה שזה נצח, זה אוטוטו חולף..
טפחי לעצמך על השכם והרפי מהביקורת העצמית, כעת תתרכזי בטוב ותאהבי את עצמך. המון.
אוראל נבון.