שנה טובה וחג שמח!
הדברים שכתבת עוברים לי יותר מפעם אחת בראש בצורה כזאת או אחרת.
התלבטויות, ניסיונות לאזן, ניסיונות לקיים אורח חיים רגיל לפעמים זה מצליח, וכשיש \" נפילה\" התחושה הינה של תסכול, אכזבה וחוסר אונים מאוד גדול, ואני יכול להזדהות עם דברים רבים שכתבת.
ניסיתי הרבה: טיפולים רגשיים, דיקורים, ביופידבק, ייעוץ תזונתי אלפי בדיקות שחלקן העלו ממצאים ( רגישות ללקטוז ולפרוקטוז), כך שהימנעות מהם צמצמה את התופעה... אך לעיתים משום מקום מגיע \" התקף\" שהורס התמודדות לאורך תקופה.
לעומתו, אנחנו חלק ממשפחה, ממקום עבודה ומחברה: חייבים לצאת לאירועים חברתיים, נסיעות, טיסות ולנהל חיים שגרתיים.
הרופא שטיפל בי ( באורח פרטי)סייע רבות בהפניה למטפלים איכותיים ובניגוד אליך למדתי ( אחרי זמן רב) שגם כימיה עוזרת טיפול תרופתי קבוע מקל על הסימפטומים וטיפול SOS למקרים של התקף בכל תיק אפשרי...
התובנה שלי הינה כי יש כאלו שבלחץ חוטפים התקף אסטמה, אולקוס, פריחה וכיו\"ב אצלנו זה הסימפטום.
אם לא ניתן לנצח את זה צריך לפחות לדעת לחיות עם זה כמה שיותר מותאם עם מינימום הרס של חיי היום יום.

מודה לך מקרב לב על המענה המהיר.
הדברים שכתבתי הם רק על קצה המזלג... (למרות שכתבתי מעט :) ) אני מרגיש שיש לי עוד כל כך הרבה להסביר ולפרט...
סוף סוף לפחות שמישהו מבין אותך , איזו הקלה !!!
ניסיתי בשנים האחרונות לספר ולהסביר את התופעה לבני המשפחה , זה אמנם תרם לי , סוף סוף לפרוק ולדבר על כך ,אך התסכול מכך שלא מבינים אותך.
אני לא מאשים אותם, כי כלפי חוץ אני נראה נורמלי וחזק ולא אחד שמתבייש מאי נוחות כזאת או אחרת .
אומרים לי שזה הכל שטויות ואצלי בראש.
אני אובד עצות, וזה פוגע בי בכל תחומי החיים , זוגיות, חיי חברה, קריירה וכו\' .
אני עוצר את עצמי ונמנע מדברים רבים בשל התופעה .
התסכול והחרדה הביאו אותי לסוג של דכאון וחוסר חשק לשום דבר.
חיפשתי נקודת אור להאחז בה ולדעת שיש אפשרות לצאת מהמצב הזה ולעוף על החיים שלך, אך אני רק נתקל
במידע - שזאת תופעה כרונית ואין מה לעשות, ואני רואה שאנשים סובלים כל החיים.
התקווה דבר שאסור לאבד:
אני אחלוק אתכם סיפור נחמד בלשון נקבה (אין לי כוח לשנות ) -

פעמים רבות בחיים, אנחנו מרגישות שכבר אין לנו כוח להילחם על הדברים החשובים לנו, שאיבדנו את האמונה שלנו או את היכולת לאהוב...
בדיוק בשביל כדאי להיזכר בסיפור הבא, שהוא בעל מסר עוצמתי ומרגש, שכדאי תמיד לשמור בליבנו....
קראו את סיפור 4 הנרות ותמיד תזכרו שגם כשהמצב קשה, הוא תמיד יכול להשתנות!
\"4 נרות בערו לאט בלילה שקט ורגוע... האווירה היתה כה שקטה ושלווה שכמעט וניתן היה לשמוע את הנרות....הנר הראשון אמר: \"אני נר השלום, אבל העולם מלא בכעס ובמלחמה כך שאף אחד לא יכול לשמור על שלהבתי בוערת\"...
וכך כבה נר השלום...
הנר השני אמר: \"אני נר האמונה אבל אף אחד כבר לא חושב שהוא צריך אותי, כבר אין צורך שאני אבער...\" וכך כבה נר האמונה.....
הנר השלישי אמר בעצב: \"אני נר האהבה, אבל העולם כבר לא מבין את חשיבותי... אנשים כבר שכחו לאהוב את הקרובים אליהם ביותר ולכן כבר אין בי צורך\". וכך כבה נר האהבה.... לפתע נכנס לחדר ילד קטן וראה ששלושה מתוך ארבעת הנרות כבו.
\"למה אינכם בוערים\"? הוא שאל, \"אתם אמורים להמשיך להאיר עד הסוף\". ואז הנר הרביעי אמר \"אל תפחד ילדי היקר, אני נר התקווה, כל עוד אני בוער, תמיד אפשר להדליק בעזרתי את הנרות האחרים\". הילד לקח בשמחה את נר התקווה, והצית מחדש את השלום, האמונה והאהבה...
לא משנה איזה משלושת הנרות בוער בליבך בעוצמה הרבה ביותר, אף פעם אל תתני
לנר התקווה לדעוך... עם קצת תקווה, כל אחת מאיתנו יכולה לחיות חיים של שלום, אמונה ואהבה.... שתפו את החברות שלכן והדליקו מחדש את הנרות שלהן....

ממש כפי שאתה אומר- קלעת בול פגיעה , החוסר אונים הזה כאשר ההתקף מגיע !!!
אני לא מוכן להשלים עם המצב הזה...
מה אתה מציע? לבצע את כלל הטיפולים הללו לאורך כל החיים כדי להקל על הסימפטומים ?
איזה טיפול תרופתי יכול לעזור?
ואיזה טיפול כול לעזור למקרה חירום?
מה ההשלכות של כל אלה לטווח הרחוק ?
איך מתמודדים עם הרגשת ההחמצה הזאת בניהול אורח חיים שכזה ?
לא יכול להיות שיש איזה גורם מסתורי בתוך תוכינו שאם נעלה עליו ונטפל בו , כל זה ייעלם ?

האם אתה חי חיים שלמים ומאושרים ?

קשה לי לקבל את זה, פשוט צרך לחיות חיים של פחד ותסכול ,
זה לא הגיוני שהגענו לעולם הזה בשביל כך!
כל אדם הוא מיוחד במינו ויש לו את הייחוד והתפקיד שלו.
להבדיל אלפי הבדלות גם לאנשים נכים, יש מגבלות פיזיות מסויימות אך זה לא מונע מהם לעשות דברים שהם כן מסוגלים מבחינה פיזית.

התופעה אצלנו לטווח הרחוק יכולה למנוע מאיתנו לעשות כל דבר , ולחיות חיים של סבל מתמשך ...
על הנייר פיזית ושכלית אנחנו מסוגלים להכל , אך בפועל אנחנו סוג של מוגבלים?

בקר טוב,
תודה על השיתוף, דברים נוגעים שאני יכול להתחבר אליהם בקלות.
ראשית להחזיק את \"נר התקווה\" זה הדבר החשוב ביותר.
אני מאמין כי בראש וראשונה להשלים עם זה שיש בעיה, היא חלק מאיתנו ויש לרכשו כלים טובים להתמודד איתה.
רצוי להיות תחת מעקב של רופא גסטרו המכיר את הנושא ובקיא בו אוכל בצ\'ט לתת פרטים של מי שמטפל בי.
לגבי תרופות: לי תמיד יש בתיק קל בטן רגיל ופורטה, ואימודיום SOS למקרה קיצון....
ביום יום אני נעזר באנזימי עיכול, תרופה טבעית למניעת התכווצויות בבטן ופרוביוטיקה.
יש לטפל בתחושות הנלוות ( שלדעתי מחריפות את התופעה)- דיכאון, חוסר חשק, ייאוש ותחושת החמצה- בפסיכותרפיה או טיפול תרופתי - אני בחרתי בשניהם- ומתמיד בעיקר בשני, אם זה מקל אז למה לא...
רצוי לסגל אורח חיים לא לחוץ ( בזה אני לא עומד, אני בתפקיד מאוד תובעני).
וכשיש \"התקף\" לזכור שהגוף שלנו מאותת לעצור ו \" לחשב מסלול מחדש\".
ייעוץ עם תזונאית הכרחי, בחרתי תזונאית איכותית וטובה, מה גם שהרשת מלאה המידע רלוונטי בנושא.
היום אני יודע כי צריך לחשב כל מה שנכנס לפה, עם הזמן זה נעשה כמעט אוטומטי ( מבאס זה כן, כי בכל מיני אירועים בעת התקף אני על פירכיות וטחינה או רק מים וכולם בגורמה...). מילת המפתח לדעתי היא ידע, טיפול הוליסטי, קבלת המצב וכשם שציינת להחזיק את התקווה.
שיתוף הסביבה חשוב ( במשפחה, חברים לעבודה) ההסתרה קשה ומעיקה...
מאחל לך להרגיש טוב ומקווה שאוכל לסייע במשהו.
ושב, תודה על השיתוף ושנה טובה ובריאה!!

שלום לכם never give up וגם possible ושנה טובה,
בבלוג שלי בקבוצה כתבתי ופירטתי את כל הדברים שאני עושה כדי להתגבר על הבעיה.
גם אני הייתי כמוך, סבלתי בלי הרף והייתי קרובה לייאוש. הפסקתי לטייל ופחדתי לצאת מהבית.
אבל עם הזמן, קראתי והתעניינתי מה מציעים בספרות הרפואית, וכשהניסיונות שלי תיקנו חלק ניכר מהמצב, אני חופשיה כיום לעשות כל דבר.
אינני משלה את עצמי, אני יודעת שהרפואה לא מצאה פתרון לבעיית המעי הרגיש, והמצב הזה ילווה אותי עד שיימצא הפתרון, אולי עוד בימי חיי...
אבל בינתיים, אומר בקצרה, אני דבקה כבר יותר מחודשיים בדיאטה של FODMAP, נעזרת בתמציות קרונקס של אקוסאפ, וגם בכמוסות אסידופילוס (פרוביוטיק) ותוספת סיבים של פסיליום.
כמו שאמרתי, יש ימים טובים יותר וזה הרוב, ומדי פעם יש יום גרוע יותר, שזה החריג.
מכאבי הבטן, הגזים והנפיחויות התפטרתי לגמרי!! גם אין לי יותר מעברים חריפים בין שלשול לעצירות.
קורה שיש לי דחיפות לשירותים, אבל עם זה למדתי לחיות. שום דבר לא כואב ולא ממש מציק.
אז מה יכול להיות יותר טוב מזה, ביודעי שאין תרופה למחלה?
אז שתהיה לך שנה טובה וחג שמח. אל תתייאש, לך עם הפתרונות הללו בעקביות ותראה שיוקל לך.
רבקה

צום מועיל וגמר חתימה טובה לכולם,
מודה לך מקרב לב רבקה, את ראויה להערצה על אופן ההתמודדות שלך, תודה לך על הזמן שאת מקדישה , על כך שאת משתפת אותנו וחולקת איתנו.
רציתי לשאול אותך האם את סובלת מהתופעה מגיל צעיר? איך את מתמודדת עם מצבים של נסיעות ממושכות באוטובוס , דיבור בפני קהל, או כל מצב כלשהו שאתה יודע בראש שאין לך שירותים זמינים, ולכן אתה נלחץ ולאט לאט פשוט נמנע מהמצבים האלה ובעצם מעצים את מעגל התסכול שמגביר את החרדה ומוביל לייאוש ודכאון...

אודה לך שתצרפי קישור לבלוג שלך.
כל טוב

היי, שמחתי לשמוע שאתה מזדהה איתי :) אני יכולה להגיד לך שאני ממש כבר אובדת עצות.. אבל.. אלה הטיפים שסיגלתי לעצמי במשך הזמן ואולי זה יעזור גם לך.
- הגעתי למסקנה שלא משנה מה אני אוכל, בסופו של דבר זה הכל במוח, וברגע שהלחץ מתחיל אין לך שליטה על זה.. אז אני מעדיפה שהקיבה שלי תהיה כמה שיותר ריקה או עם מזונות רגועים ככה שההתמודדות במצב של לחץ תהיה יותר רגועה.
- בבוקר אני מעדיפה לאכול כמה שפחות וככה אני יודעת שהקיבה שלי תהיה רגועה לפחות עד לארוחת צהריים (שגם אותה אני דוחה לאחד וחצי בערך). מבחינתי הכי טוב לעשות גם פגישות בבוקר.
- אני מקפידה לא לאכול ארוחת צהריים כבדה ולדעת לעצור. אוכלת בעיקר עוף ואורז לצהריים כי אני יודעת שזה מזונות שיחסית לא מגרים לי את הקיבה
- אני נמנעת מסוכר ומקמח לבן (ברור שאוכלת לפעמים אבל הורדתי את הצריכה באופן משמעותי)
- אני מנסה גם ללא קפאין ואני כבר חודש בלי קפה (מי היה מאמין).. לא בטוחה שזה משפיע ממש.. שותה הרבה תה קמומיל ללא קפאין
- לפני פגישות חשובות בערב (נגיד דייטים) גם מקפידה לאכול ארוחה קלילה.. מבחינתי חביתה גדולה וקצת ירקות עושה את העבודה
- בזמן האחרון אני גם נמנעת מבירה ומעדיפה יין.. כי זה פשוט לא עושה לי טוב
- התחלתי לנסות ביופידבק, אעדכן בהמשך..
- וכן אין ספק שרזיתי בגלל התזונה הזאת :/

אני הבנתי שפשוט צריך להתמודד עם זה ואין מה לעשות..
:(

יש דבר שעובר לי בראש לאחרונה די הרבה, הייתי רוצה לשתף זאת עמכם... כמובן אף בן אדם לא שמח להיות חולה. אך יש אנשים שמקבלים מחלות שונות , אפילו קשות מאוד.. חס וחלילה לא עלינו כגון סרטן וכו'. לאחר מכן הם רואים במחלה הזאת כמתנה ששינת להם את החיים.... משהו שהעיר אותם, גרם להם להבין את החיים אחרת , להתמודד ! הם לא מתביישים , אפילו להפך, מפרסמים בפייסבוק ובכל מקום אפשרי . הם הופכים לגיבורים וכולם מחזקים אותם וכו וכו' . אם הם מצליחים להתגבר ואפילו במידה ולא , הם משתפים את מה שעברו בדרך , מפרסמים ביוטיוב דרכים להתמודד ומסבירים איך התגברו וכו כו'. אני מחפש כבר כמעט שנתיים מידע בכל מקום אפשרי בנוגע למעי רגיש, האם מישהו הצליח להתגבר על התופעה??... על ידי טיפול כלשהו ? טיפול פסיכולוגי/נפשי/פיזי/רוחני , מדיטציה ,יוגה ,טיפול תזונתי , דיקור סיני וכו' לא מצאתי עדיין אף אחד כזה. לעומת זאת, במקרים אחרים ,גם במחלות במערכת העיכול כגון קרוהן , יש אנשים שעל ידי תרגול יוגה ותזונה נכונה הצליחו להתגבר על הבעיה לגמרי. מה שאני רוצה לומר - אנשים רבים נחשפים ומספרים את הסיפור שלהם , וזה עוזר מאוד לאחרים שסובלים מאותה בעיה. בנוגע למעי רגיש , העובדה שכביכול אין לנו שום מחלה שמסכנת את הבריאות ו"הכל בראש" . גורמת לנו לתסכול ולמעגל של חרדה והמנעות מהחיים. מצד אחד אין סכנה לבריאות ... אתה תשאר בחיים, מצד שני - אילו חיים אלה? חיים של פחד? של המנעות ? של סבל אינסופי מהבטן? נכון, יש תקופות יותר טובות , ויש תקופות פחות טובות... עדיין, עצם העובדה שאתה יודע שאתה כביכול בריא ולא חסר לך כלום, אך יש מלא דברים שאתה נמנע ולא עושה , אתה מרגיש שאתה מפספס את החיים. לצורך ההמחשה, - אדם נכה, שנקטעה ידו , יתאבל על כך מספר שבועות/חודשים / שנים, לבסוף יבין שאין לו יד, והוא פשוט יתמקד בדברים אחרים שהוא כן יכול לעשות. אצלנו, כביכול הכל תקין, פשוט התגובה של הבטן לסיטואציות שונות בחיים , לאורך הזמן משתקת אותנו וגורמת לפחד , שמוביל לחרדה והמנעות מאותה פעולה, מה שלבסוף רק מעצים את הפחד וגורם לנו להמנע מעוד ועוד דברים. האפשרות השנייה לדחוק את עצמנו בכל זאת למצבים האלה, להתגבר על הפחד , אך לסבול מכאבי בטן ואולי גם כתוצאה מהכאבים לא להיות אנחנו ב100 אחוז, או פשוט להגיע למצב של בושה , גזים , שלשול וכו'... מצב שמוביל לתסכול והמנעות מהחיים. בהרבה תחומים ( עבודה, זוגיות, חיי חברה וכו ) אני חושב שבמקום לדבר על מה כואב , למה ואיך? אנחנו צריכים להתמקד בפתרונות, להתמקד באיך כן מתמודדים ,איך כן אפשר להמשיך , מה כן אפשר לעשות? אולי נתחיל במהפכה אפילו בעולם כולו, יש כל כך הרבה אנשים שסובלים מהבעיה הזאת, חבל על השנים שעוברות ולא יחזרו... אולי כדאי להחשף ? ולנסות לעזור אחד לשני ? אפילו בקבוצה פה , רוב האנשים לא מעזים להחשף כולל אני כמובן... אולי כדאי לשנות את המצב הזה, אולי עצם ההכרה בבעיה והחשיפה יקלו על ההתמודדות . למרות שמדובר בנושא לא הכי סקסי בלשון המעטה - מעיים , שירותים , שלשולים, כאבי בטן , עצירויות וכו' יש בעיה כלשהי בביו כימיה של הגוף, הפקודות בין המוח , מערכת העצבים ומערכת העיכול . משהו בשרשרת לא עובד כמו שצריך ולכן במצבים של לחץ/התרגשות אנחנו חווים את החרדה דרך הבטן . הניסיון להסתיר את זה , רק יוצר יותר פחד... אך חוסר ההבנה והבושה מאנשים שלא מבינים על מה מדובר וכמעט בלתי אפשרי להסביר זאת, רק למי שחווה את זה בעצמו... מנסה למצוא פתרון ולהמשיך בחיים ,להרגיש מיצוי של החיים. ולא חיים של ותרנות והמנעות , בלי להרגיש שאני יכול יותר, אך בגלל כאבי הבטן אני לא עושה.

הי, מרגיש שגם אני צובר ידע ו ״מומחיות״ בנושא.. קורא, לומד, עובד התנסויות ומכניס שינויים כל העת עד שמשהו מתייצב ( ולעיתים שוב נופל). מזמין לשיתוף והתחלקות בתחושות ובמידע..

היי.. מי היה מאמין שעברו שנתיים מאז שהגבתי פה.. אני יכולה להגיד שהתופעה ירדה אצלי משמעותית אז אני אשתף בכמה דברים שאני חושבת שעזרו לי: - החלפתי עבודה למקום הרבה הרבה פחות לחוץ.. פחות לחץ בעבודה = פחות לחץ במעיים - עשיתי טיפול ביופידבק שעזר לי להבין מתי אני לחוצה ולנסות לשלוט קצת בנשימות שלי ולהרגיע את הגוף - עברתי לתזונה דלה בסוכר, קמח, גלוטן. בין היתר לא צורכת גם הרבה מוצרי חלב (רגישה ללקטוז). - מקפידה על ארוחות מאוזנות - פחמימה, חלבון, שומן - לדעתי זה חשוב לגוף - נמנעת מדברים שאני יודעת שעושים לי נפיחות - קטניות, עדשים, שעועית, נבטים וכו.. - לוקחת פרוביטיקה של ג'ארו כל בוקר איך שאני קמה וכן אין ספק שנהייתי מומחית בעיכול ותזונה :)

30/12/18 עברו כבר מעל שנתיים מאז שרשמתי פה בפעם הראשונה, האמת שאין לי מושג מי רואה את מה שאני כותב כאן, ומלבד possible המקסים , אף אחד לא עונה או מתייחס... אז ראשית אני רוצה להודות ל possible על התמיכה ,השיתוף והרצון לעוזר! תודה רבה לך איש יקר! ייתכן ואף אחד בכלל לא נכנס לקבוצה הזאת, אני יודע שיש כל מיני קבוצות "תמיכה" (רוב האנשים בקבוצות האלה רק מספרים כמה רע להם, שאנחנו צריכים לפנות לביטוח לאומי בכדי שיכירו בנו כנכים, ומספרים מה אי אפשר לעשות ושהכל שחור ורק מדכאים אותך עוד יותר.... אני לא שופט חלילה כי מי כמוני מבין עד כמה המצב בלתי נסבל ומתסכל, פשוט לדעתי עדיף לנסות לעודד , לתמוך , לחשוב איך כן? איך כן אפשר ? ) בפייס בוק וכו' , אך אני לא אדם שאוהב לשתף , לא להתמסכן ,ובטח שלא לקבל עזרה . אז אני סוג של "כותב למגירה" ... ובשביל הסיכוי שמישהו שסובל וקרוב לאבד תקווה, יקרא את זה ויבין שהוא לא לבד ויתחזק . אחרי 24 שנים של סבל ומלחמה , הגעתי למצב שאני מותש , מיואש , מרוסק . אין לי יותר כוחות התמודדות !! פשוט אין לי !! הייתי בטוח שיום אחד אני אצליח לפצח את זה ואמצא פתרון !! אבל נמאס לי להמנע מהחיים עד שזה יקרה ! להמנע מללמוד באוניברסיטה , להמנע מקידום בעבודה, להמנע מעבודה בכלל, להמנע ממפגשים חברתיים , להמנע מארוחות עם אנשים , להמנע מהחיים !! אתה מחליט לעזוב הכל ולהשאר בבית כדי להוריד לחץ ולא לסבול - אבל מה אז ? אתה שוקע לתוך דכאון עמוק והמצב רק הולך ומחמיר ומתרחב לעוד ועוד תחומים. מאדם מלא שמחת חיים , אנרגטי , חברותי, שואף להצלחה , נחוש , חרוץ וכו' , אתה לאט לאט נכבה ונכבה והופך להיות גופה מהלכת... התנתקתי מהחברים , מהסביבה, מהעבודה וכו' . נמאס לך להרגיש שיש בך פוטנציאל מטורף , אבל אתה לא מצליח למצות אותו ! נמאס מהבושה ומהסתתרות, החיים חולפים מול העיניים , אתה כבר מעל גיל 30 , ציפית מעצמך להגיע לתוצאות מוחשיות וכל האכזבה מכה לך בפנים . במקום להנות מהשנים הכי יפות של החיים , אתה נאלץ להתמודד עם דברים שאנשים רגילים בכלל לא מעלים על דעתם ... ובכל זאת זאת תקופת זמן לא מבוטלת של חייים, ומה לעשות - עם כל הרצון הטוב - בסוף דברים נמדדים בתוצאות ... בגלל התופעה הארורה הזאת שמכניסה אותך למעגל שקשה מאוד לצאת ממנו - מעי רגיז - חרדות - דכאון וחוזר חלילה ... אתה נכנס למצב שאתה נמנע מהחיים ופשוט מת מהלך חי. מרגיש פגום , עוצר את החיים עד שאני לא אסדר את הפגם - לדוגמא להתחתן ולהקים משפחה זאת לא אופציה בכלל , אני חייב קודם להיות שלם עם עצמי ולתקן את עצמי כדי שאוכל להיות בן זוג ואבא טוב . אז אתה בכלל לא חושב על להקים משפחה.. . אך מה לעשות שהחיים ממשיכים , הזמן לא עוצר ולא מחכה לאף אחד , כל יום שעובר לא חוזר !!! ואם אני אמשיך לחכות עד שדברים יקרו יכול לעבור עוד הרבה מאוד זמן .. ואולי גם הדברים לעולם לא יקרו... ומה אז? עקב ההתעקשות שלי למצוא פתרון ולא לוותר , צפיתי בהרצאות רבות , קראתי ספרים וכדומה ובנוסף מאחר ואנחנו יהודים זכינו לקבל את ספר הוראות היצרן הטוב ביותר לחיים ( התורה ) שגם עזר לי להבין דבר או שניים בנוגע לחיים ובפרט למחלה הזאת ולהתנהלות עמה. אדם אינו מקבל ניסיון שאינו יכול לעמוד בו ... יחד עם זאת לאחרונה הגעתי למצב שאין לי כוחות עוד... רוצה להכנע ,להרים ידיים ,לרחם על עצמי ,מאחל לעצמך שהסיוט הזה ייגמר כבר , ושאיכשהו אעלם מהעולם הזה... כי כמה כבר אפשר לסבול ולהלחם?? זה לא יום יומיים,בכל זאת 24 שנים ! אני יודע שיש אנשים עם תחלואים ומגבלות הרבה יותר גרועים ממעי רגיז , ועקב פרפקציוזנים גם כועס על עצמי - איך אי מרשה לעצמי להיות עצוב ? יש לך הכל לכאורה , אתה חצוף ואין לך זכות להתבכיין ! אך השיבוש של כל אורך החיים ואיכות החיים בכל פן אפשרי מתסכלות עד אבדן דעת ... זה משבש שאתה כביכול לא באמת חולה, מצד שני אתה לא יכול לנהל אורח חיים נורמלי ותקין זו לא בושה להתרסק , לרדת לתחתית הבור, לכל אדם יש תקופות לא טובות , השאלה מה אתה עושה מכאן ?! לא תארתי לעצמי לעולם שאני אגיע למצב של דכאון , ללופ של מחשבות שליליות , לדיכוי עצמי , להרגשה שאתה כשלון , שאתה לא יוצלח , לבושה מהמצב שלך , ולמצב שאיני יכול לקום מהמיטה , שאין לי כוחות להמשיך בחיים , למחשבות על מוות וכו' חשוב לי לרשום את זה, כדי שאם מישהו במקרה מרגיש ככה, שלא יעיז לוותר !! אני יודע שזה מאוד קשה להגיע למצב כזה,לאבד את התקווה ולחשוב על מוות , אבל אסור לתת לשום שבב של מחשבה לתת לגיטימציה לעשיית מעשה כלשהו שאין ממנו דרך חזרה ! להתאבד זאת לא אופציה ! קודם כל ,זה אסור בתכלית האיסור ! מעבר לכך מפני שזהו מעשה אגואיסטי ונפשע , אתה משאיר מאחורייך אנשים שאוהבים אותך ועשו הכל בשבילך ויאשימו את עצמם ויסבלו כל חייהם בגלל שאתה בחרת להיות אגואיסט . זו הרמת דגל לבן וויתור על החיים ! חולשת אופי, וותרנות . לא משנה כמה עמוק אתם בתחתית ושכרגע אתם לא רואים שום אור בקצה המנהרה , יש שם אור !!! אסור להפסיק לחפש... אנשים של הדור שלנו רוצים הכל כאן ועכשיו, לא מבינים שצריך להתאמץ ולעבוד קשה באופן עקבי לאורך זמן. אין פתרונות קסם, אין זבנג וגמרנו... מחפשים תרופות שיעשו בשבילם את הקסם ... בלי שום מאמץ מהצד שלהם. זה לא עובד. תרופה זה יכול להיות כלי עזר - יותר כמו שנגמר לך המצבר ברכב, ואז אתה מחבר כבלים בשביל ההנעה הראשונית , אחר כך אתה חייב להמשיך לבד ... אם תסתמך רק על התרופות ברגע שההשפעה לבסוף תתפוגג ואז תחזור לנקודת ההתחלה , ותהיה חסר אונים זה לא תחליף,. אדם לא נהיה סתם חולה... זה מסמן לך על משהו שאתה צריך לשנות - אורח חיים , תזונה , התנהגות וכו' קח את זה לתשומת ליבך ותתחיל לפעול בצעדים קטנים אז דווקא עכשיו שאני בשפל של השפל , שאין לי מושג מה יהיה, הכל נראה שחור , וזה נראה שהכל הולך להיות רק יותר גרוע , החלטתי לכתוב פה שוב. כי אני יודע שאם לא תעזור לעצמך , אף אחד לא יעזור לך . ולמרות שאין לי סבלנות יותר ואני רוצה שינוי כאן ועכשיו , צריך להחזיק חזק ולהתרכז בעשייה . ואם אני לא מסוגל לעשות לבד. חובה עליי לגשת לקבל עזרה בכדי לצאת מהמצב הזה , למרות כל האי נעימויות ולמרות הקשיים . צריך למצוא למה? מספיק חזק , כדי שיהיה אפשר לעמוד בכל איך ? אולי תקווה למצוא פתרון לזה ולעזור לאנשים אחרים, אין דבר שמספק יותר מעזרה לזולת... עצוב וקשה לראות שאמא שלי עצובה ואבא שלי מרגיש אשם בגלל המצב שלי , ושאני שתמיד הייתי דוגמא ומופת לאחים ולאחיות , הופך להיות מסכן כזה . והחלטתי שאני חייב לחזור לעצמי ולהתחיל להשלים את כל השנים שהפסדתי . אין לי מושג עדיין איך אעשה זאת , אך אני אתן הכל . אנחנו לא אנשים מפונקים או עצלנים, אנחנו פשוט נמנעים ממצבים כי הכוחות התמודדות אוזלים ,ואז אתה נכנס לתוך לופ של מחשבות שליליות ודכאון וחרדות ואתה תקוע , וקשה מאוד להסביר את זה לאחרים... אני בטוח ויודע ומאמין שאני אצא מזה , אלמד איך לחיות עם זה ולהתמודד ולבחור בחיים ואז אוכל לעזור גם לאחרים ולרשום דברים יותר אופטימיים פה... אבל חשוב שבזמן שכולם חושבים שכל העולם נהנה ורק הם סובלים כי בכל המדיה החברתית אף אחד לא יעלה תמונות שלו בדכאון... אז תדעו שאתם לא לבד. ותזכרו שאין ייאוש בעולם כלל ! והעיקר לא לפחד כלל !!!

לא יודע אם הפורום הזה רלוונטי עדיין כי בפעם האחרונה כתבו פה לפני 5 שנים, אבל אני אשמח אם תעזרו לי עם כמה בעיות שמפריעות לי, ראיתי שרוב החברה פה מבוגרים, אני בן 18, ומתמודד עם מעי רגיז בשנתיים האחרונות ואודה לכם אם תשתפו אותי בנסיון שלכם.
בגדול הצלחתי למתן את ההשפעה של המחלה על החיים שלי, מצאתי את האוכל שהגוף שלי יכול לסבול ואיזה לא, אני מרים משקולות, רץ ושוחה (כמה שאני יכול עד שאני שוב צריך לחרבן), לוקח כדורים של קלבטן ופחם פעיל כשיש לי התפרצויות, ובגדול זה עושה את העבודה, אבל, יש בעיה שמפריעה לי, וזה שאני לא יכול להיות מי שאני רוצה, אני אדם שאוהב להיות במרכז הבמה, אוהב להיות קרוב לאנשים, ולדבר עם בן אדם אחד על אחד, אבל המחלה המחורבנת הזאת פשוט לא נותנת לי, וזה מפריע בעיקר בלמצוא בת זוג, אני אתאר לכם סיטואציה קלאסית שקוראת לי לא מעט, אני מדבר עם מישהי באיזה מסיבה או ישיבה, השיחה זורמת ואנחנו נהנים ואז אני מוצא איזה תירוץ גרוע והולך. פשוט כואב הלב שבגלל שהבטן שלי עושה רעשים מחרידים או שאני צריך לשלשל את החיים שלי כל חצי שעה אני לא יכול להיות עם מישהי שאני רוצה להיות איתה. 
זה מכוון יותר לחברה הבוגרים שחוו את אותו הדבר כנראה - איך אתם מתמודדים עם זה? והאם מצאתם בן או בת זוג שאין להם בעיה עם המחלה הזאת וכבר התרגלו אליה בגללכם? 
ממש תודה לעונים