שלום לכולם.
אני בת 24 ומאז שאני זוכרת את עצמי הפסימיות הייתה חלק מחיי תמיד. כיום אני מתמודדת עם שינויים במצבי רוח קיצוניים ומלבד הדיכאונות שחוויתי וחווה לפעמים הצטרפה לה גם הבדידות. כשאני כותבת בדידות אני מתכוונת להרגשה שאני לבד ואין לי עם מי באמת לפרוק את ההרגשות והרגשות שלי. אני כועסת על ההורים שלי שלא נתנו לי את מה שהייתי זקוקה לו כילדה ומאז ומתמיד התמודדתי עם המון מקרים לבד. ומכאן נולדה האישיות הבודדה, הלא מאמינה, החסרת תקווה מהחיים, הריקה ולפעמים גם חסרת רגשות כלפי כל מה שבחוץ. החברים והמנגנוני ההגנה היחידיים שהיו לי זה ההומור והציניות. שלא תטעו, ההורים שלי בסוג של קשר איתי ויש לי בן זוג מדהים ותומך אבל גם לו קשה לפעמים להכיל את הנפילות במצבי הרוח שלי וכמובן הדיכאונות וגם לא תמיד יש לנו זמן לדבר בדיוק כשזה קורה. אני מרגישה שאני פשוט זקוקה לדבר עם מישהו כשיש לי את הנפילות האלה מכיוון שגיליתי שזה באמת עוזר לי וללכת לפסיכולוג גם רציתי אבל המצב הכלכלי כרגע לא מאפשר לי.
אני מעריכה שיהיה לי נחמד לקרוא את התגובות שלכם ולדעת שיש מישהו שקורא את מה שאני מרגישה.
תודה על הקריאה.
אמיר חיים
היי, אשמח לשוחח איתך אם תרצי, בפרטי, בווטסאפ או משהו דומה. לילה טוב בינתיים :)
לילך25
היי מאיפו את ? אפשר לדבר בכיף :) (גם אני אותו דבר אם בן הזוג שלי )