שלום ווילו, ראשית טוב שאת כותבת לנו. באתר יש אנשי מקצוע מדהימים ומכוונים. ראשית, אח שלך זכה לפחות בפיס! את אחות נהדרת, ואיזה כיף לו שהוא התברך באישיות רגישה שתרצה לסייע לו ותהיה מוכנה להתייעץ. אני מעריך שאחיך כן נמצא בסוג מסוים של דיכאון, ואת כן מציעה לו עזרה מאד רגישה ומכווינה. אולי כדאי להמשיך לנסות ולהציע לו בעל פה, אולי אפילו בכתב. במכתב שיהיה כתוב בו שאתם רואים אותו, על קשיו ושהתקופה הפוסט-צבאית של שחרור משירות חובה/קבע יכולה מאד להעיק ולעורר סוגיות רגשיות מהעבר שמציפות הכל פתאום. זה בדר"כ גיל קשה והוא לא היחידי. אני הייתי ממשיך להציע לו אוזן קשבת, ולצפות שיושיט יד, לפחות פעם אחת, כדי להכווין אותו לתהליך טיפולי שיסייע לו בהתמודדות. מה דעתך?

ומה אם הוא לא מושיט יד? מה אם הוא לא נותן אפילו חריץ קטן להיכנס פנימה ולדבר על אמת? ועוד שאלה - האם לעשות איתו ובשבילו את הדברים כמו תמיד או להשאיר את האחריות עליו? (דוגמא הכי פשוטה - מחכה לו חבילה חשובה בדואר כבר שבוע והוא לא מסוגל לקום בבוקר וללכת להביא אותה. האם להכריח אותו לקום וללכת איתו, או להשאיר אותו לבד בזה כי זאת אחריות שלו..?) מה הוא בעצם צריך? איך אני בתור אחותו יכולה כן לעזור? אני פשוט לא ממש יודעת איך לגשת אליו. הוא באופן קבוע עם מסכות שקשה לחדור..

שלום לך אחות יקרה. אני מסכימה עם ״בחור אחד״ שאחיך זכה באחות רגישה ואכפתית. אני מבינה את הדאגה שלך ויש לה יסוד אמיתי במציאות. יחד עם זאת במצב אותו את מתארת דרושה התערבות של המשפחה כולה. הסיטואציה שבה לאחיך ישנה קורת גג , סיוע כלכלי ותנאים בהם הוא יכול להיות חפשי לחייו איננה בריאה. אינני יודעת אם מדובר בדיכאון אבל העישון המסיבי של המריחואנה עלול להוביל אצל אנשים הרגישים לחומר סוג של ניתוק והתמכרות קשה. הטיפול במצבים כאלו עשוי לכלול התנהגויות מאוד אקטיביות וברורות של ההורים כמו ניקוי החדר ממריחואנה. עקירת הדלת בכדי שתהיה השגחה וכדומה.... לשם כך יש להיעזר באיש מקצוע אשר יתדרך וילווה את המשפחה כולה בתהליך. החדשות הטובות הן שתהליך כזה הרבה פעמים מוכתר בהצלחה שכן הוא מכריח את האדם להיות מטופל.... מה דעתך?, האם את מרגישה שיש אליו קצה חוט מבלי לנקוט בכל אלו?

היי אורית, ההורים שלי הם לא כתובת בסיפור הזה.. הם לא ינקטו בצעדים כאלה והם גם לא יודו במצב. הם משותקים ולא יודעים כיצד להתמודד עם זה, ולכן גם מתנהגים כאילו הכל רגיל. בינתיים אחי מחבל לעצמו בכל דבר אפשרי ועושה הכל כדי להישאר במקום הנוח והמוכר שלו. כל תנועה אקטיבית מצידו גובה ממנו מאמצים עילאיים ומעייפת אותו והוא מיד חוזר לחדר שלו וננעל. איתי הוא יחסית כן מדבר, הבעיה היא שאני מרגישה שהוא מאוד מניפולטיבי ואומר לכל אחד מאיתנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע כדי שנרד לו מהגב. לכן אני מרגישה אובדת עצות... לא יודעת כיצד לגשת אליו, לא רואה את ההורים שלי נוקטים איזושהי פעולה בעניין, ולא רואה אותו לוקח אחריות או אפילו מודה בפני עצמו שהוא בסיטואציה בעייתית. :(

ווילו יקרה. אני מבינה את חווית הדאגה והתקיעות. מציעה לך לדבר עם ההורים בכל זאת ולקבוע פגישה אצל פסיכולוג העובד בגישת ה״סמכות ההורית״ של חיים עומר. יכול להיות שהוא יתן להם כוח וגם כלים השונים מכלים רגילים. מה דעתך?

כן. ישנה תכנית של ״סמכות הורית״ של חיים עומר. נסי לבדוק באינטרנט לגבי מטפלים בגישה. במידה ולא תצליחי תזכירי לי שוב ואנסה לאתר לך....

לפני הכול לפנות לרופא פסיכיאטר .יש תרופות מרגיעות . וגם יש מרכזי גמילה טובים שיעולים ליעץ , אח"כ פסיכולוגים . ממש לא לחכות . בהצלחה .