סבבה. את כועסת על ד"ר גור. כולם הבינו. אותי אישית- הוא הציל. ואני אסירת תודה לו. ותכלס- מה את רוצה שהוא יעשה? גם אם היו מאשפזים אותך בכפייה היית כועסת. אלו החיים שלך והאחריות שלך.

אני חושבת לצד הכעס שלה על ד"ר גור היא מבקשת אשפוז בכפייה. זאת הדרך שלה לבקש טיפול ועזרה. כל אחת מבקשת בדרכה. נכון שהרבה מהאחריות עלינו וטמון בקושי בקבלת החלטה (לצערי מכירה זאת מקרוב ונמצאת בדיוק עתה בצומת הזאת בין לקחת אחריות לחוסר החלטיות וקושי לפעול ולקבל החלטה). אני חושבת שלצד דברייך הקשים שנכתבו כאן, יש לך עדיין אולי תקווה קטנה שמישהו יתעורר ויעשה משהו ויפעל לטובתך וייקח את האחריות שלך קשה לקחת על עצמך.

עד שיתעוררו עוד אנשים ימותו מהמחלה... לזאת שהגיבה ראשונה אני שמחה בשבילך שהוא הציל אותך אך יחד עם זאת את תקועה בפורום הזה ולדעתי את לא לגמרי בריאה... ( מקווה שאני טועה )... אין לי כל כעס על דר' גור.. אני אסירת תודה על כך שיש לי בחירה אם להמשיך את חיי או למות מהמחלה ואם בחרתי שלא לקבור את עצמי במחלקה שוב סימן שהבחירה ברורה!

הי אלה, בהחלט הטיפול בהפרעות אכילה בארץ לוקה בחסר, בתחום אחד עיקרי שזה אשפוז יום באזורי הפריפריה. גם עם פתיחת האשפוז יום בהדסה ירושלים, יש מחסור ברוב אזורי הארץ. לכן, הרבה מטופלות נופלות ביו הכיסאות, ונשמע שכך את מרגישה. אני מקוה שבכל זאת תבחרי להיעזר במה שכן קיים ונגיש, ולא תרימי ידיים. בדרך כלל יש תקשורת בין הצוות במרפאות להפרעות אכילה לצוות באשפוז- בתהש והדסה. אם הצוות במרפאה רואה לנכון שמצבך דורש אשפוז, הם אמורים לפתח שיח בנושא עם האשפוז. שיהיה בהצלחה!

הי... ברור שבמצבנו אנחנו כועסים ומאשימים את כל העולם..... אבל אנחנו צריכים גם לקחת אחריות. אלו החיים שלנו... האם עד עכשיו עשינו דברים בעצמנו כדי לא למות???? אני כרגע במצב ממש לא טוב ושוקלת אשפוז נוסף אבל יודעת שהמצב בא בחלקו באשמתי (כמובן לא בכוונה אלא בעקבות קושי וחרדה עמוקים)... אז כל אחת, לפני שהיא מאשימה את הצוות שתחשוב טוב טוב- מה היא עושה כדי להציל את עצמה? מה היא עושה כדי לחזור לחיים?

אני לחלוטין מבינה את העומס הריגשי המלווה באשמה גדולה. חשוב לי לתת לכן חומר למחשבה: האשמה הינו רגש כבד, אך לרוב מכסה על רגשות אחרים שאף קשים יותר לחוות- כעס, אכזבה, כאב נפשי. חשוב ממש לתת את הדעת על מה עומד מאחורי או מתחת לאשמה? כמה שהרגשות קשים, אם נלמד להרגיש, לחוות, לשהות בהם, הם יגיעו לשיא ואז ינועו הלאה. זה דורש טיפול, תרגול ואמונה שתעברו ואף תתחזקו בתהליך הזה. מציעה לנסות להחליף את המילה אשמה, במילה אחרת, מקדמת, מפתחת, מצמיחה. מגיע לכל אחת מכן עוד ועוד ועוד הזדמנות. גם אם חוזרים כמה צעדים אחורה, יש תמיד לאן להתקדם. אף אחת לא בוחרת בהפרעת אכילה וחיי סבל, ועם זאת, כל אחת יכולה להביט בעצמה וחייה ולחשוב מהם החיים ששווה לחיות אותם. ולהיעזר במי ובמה שיכולים לעזור לכן להתקדם לשם.

יש מצבים שמטופל לא יודע מה נכון לו ומה לו.. יש מקרים שהמוטפת כלל לא חושב שהוא צריך אישפוז ובזה אחר זה כשהוא כן פונה לקבלת טיפול שולחין אותו קודם לאישפוז עקב מצב גופני ירוד. זה לא להאשים גורם רפואי כזה או אחר. לא ברור לי למה 3 רופאים פה אחד מפנים לאישפוז בעוד מנהל מחלקה טוען שאין אינדיקציה לאישפוז בדיוק כמו הטענה שלו על מי שמאושפזת שם כרגע שהיא לא בסכנת חיים ( כואב הלב לראות אותה גוססת!! )... רק בהפרעות אכילה על המטופל להחליט אם הוא זקוק לאישפוז או לא. מצטערת זה לא עובד כך. משהו צריך לשים לזה סוף ולהפסיק לשלוח חולים במצבים אקוטיים אל מותם. כל כניסה לאישפוז במחלקות מסוג אלה משאירות טראומות ואני מכירה המון אנשים שמעדיפים לגסוס ולא להתאשפז שוב. מתי יבנו שהפרעות אכילה הן מחלות שמתים מהם???

אני לא חושבת שאני אמורה לשכנע גורם מקצועי/ רפואי שיש לי את הזכות לחיות שמגיע לי טיפול. אם היה המתת חסד בישראל לא הייתי כותבת כאן היום

שומעת אותך ומצוקתך. אני בטוחה שלמנהלי המחלקות יש סיבות רציונליות והגיוניות תחת המסגרת הטיפולית מתי לאשפז ומתי לא. אני מבינה שישנם הליכים שלא ברורים מבחוץ. בתור מי שעבדה 7 שנים בביח בארץ, וכמה שנים בארה״ב, אני יכולה לאמר שזה אכן קורה, שהמערכת מגיעה להחלטות שנראות לא מותאמות מבחוץ, אך יש רציונל מאחוריהן, גם אם הוא לא בהסכמה עם כולם. אני מקוה שכל אחת תמצא את דרכה בסבך הזה. אני מאמינה בכוחותיכן, גם אםזה מרגיש שכבר אין. כל יום ביומו.

אישפוזים זה לא דבר קל. כל כניסה ויציאה ממקום כזה רק מחריפה את המצב. אני לא חושבת על אופייה לפנות יותר לטיפול כי לדעתי אין טעם, אין יותר בשביל מה להיחלם. מיכל, הלוואי וההחלטה של המטפלים בחוץ היתה פה אחד עם מנהלי המחלקות. אם באמת היה אישפוז בכפייה בארץ או חוזה אישי של מטופל עם המחלקה ושלא היו מעיפים על כל דבר ולא ענישים באוכל ( הרי כל אנורקטית תגיד שאוכל זה הסיוט שלה ) יכול מאוד להיות שהיו מסתפקים באישפוז אחד ולאחריו ההמשך יכול להתבצע בקהילה.. הדלת המסתובבת הזאת בין אישפוז לאישפוז כל כך קשה. אני לא שפן נסיונות ואני כן מנסה תוך כדי לנהל חיים אבל הגעתי לפרק בחיים שזהו. בא לי להעלם. נמאס וכואב מאוד!

אם יש רצון לאשפוז מדוע שיעלה נושא של אשפוז בכפייה? אם מישהי משחררת את עצמה זה אומר שהיא כבר לא משתפת פעולה עם האשפוז.