בא לי להרים ידיים ולהכנע ומה שיהיה יהיה. אין לי כוח יותר לשיחות, לתפריט הבלתי נסבל הזה, לארוחות, לידיעה הזו שכל ארוחה שאני אוכלת מנוגדת לכל מה שאני רוצה בשביל עצמי, לדבר היחיד שחשוב לי כרגע וזה הרזון. זה מטומטם, זה שטחי, זה חולה, אני יודעת את זה ועדיין אם אני ממש כנה עם עצמי, אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לרדת במשקל, עוד ועוד, כמה שיותר. אני בטיפול כבר שנה וחצי ועדיין נאבקת. עדיין חולה. עדיין שונאת את זה. הגעתי ליעד כבר פעמיים אבל הוא בלתי נסבל עבורי. אני לא יודעת אם אני לא רוצה להיות יכולה לחיות עם הגוף שלי במשקל "תקין" או שאני לא רוצה. אולי זה שילוב. אני רוצה להיות יכולה, באמת. אבל המלחמה הזו כבר ממש ארוכה ואני עייפה, לא מצליחה לחדש כוחות. אני לא רוצה למות ואני בטוח לא רוצה לחיות ככה לתמיד, אבל אני מרגישה שזה חסר סיכוי, שאני שמה לעצמי מקלות בגלגלים בלי להתכוון בכלל, אבל לא יכולה אחרת. אז אולי אני צריכה להפסיק לנסות כי זה ממש מעייף ומדכא ומתסכל ולקבל את המצב כמו שהוא: אני דפוקה ואין מה לעשות, total lost, כמו אוטו דפוק שהנזק גדול מדי ולא שווה לתקן אותו. כולם נלחמים בי/ עליי, לפעמים זה מרגיש בי ולפעמים עליי. אני הכי רוצה להיות כבר מחוץ לעולם הזה, אני הכי רוצה להבריא ואני הכי לא רוצה למות אבל בא לי לשחרר קצת ולהכנע לדלג על ארוחה, לקצץ, להתאמן, לרדת במשקל, כי זה בערך הדבר היחיד שמקל עליי ועוזר לי להרגיש טוב עם עצמי.