מנהלי קהילה
תסבוכת
הסתבכתי ממש, הסתבכתי עם ההפרעה הזו ואני לא מצליחה לצאת ממנה. אני רוצה לצאת ממנה, רוב הזמן לפחות, או שאולי כל הזמן אבל לפעמים היא גורמת לי לחשוב שאולי אני לא רוצה, שאני לא יכולה בלעדיה, שאני לא שווה בלעדיה. אני מאמינה לה כי אני כבר לא זוכרת חיים בלעדיה. אני לא זוכרת חיים בלי חוקים, בלי קיצוצים, בלי ספורט מתיש, בלי המחשבות הבלתי פוסקות על קלוריות, בלי משקל. אני מנסה, באמת שאני מנסה כבר מלא זמן להבריא, אבל אני לא מצליחה. כזו כישלון. מנסה, מתאמצת, באמת באמת משתדלת ועדיין נכשלת. אני לא יודעת איך לנסות יותר, אני באמת מרגישה שזה חזק ממני, שאני לא מצליחה אחרת. כאילו המחשבות שלי כל הזמן מזכירות לי כמה אני שמנה ודוחה, כמה כבר אכלתי, כמה שקלתי בבוקר וכמה בטח אשקול אחרי כל דבר שאני מכניסה לפה. הראש שלי כל כך עסוק בלטחון את המחשבות האלה שאני לא יכולה להתרכז בכלום, גם כשאני מנסה.
נראה לי שכולם כבר מיואשים, אף אחד לא מבין למה אני מקשה על עצמי כל כך, גם אני לא מבינה האמת. אני מרגישה כל כך לבד. ההרגשה הזו של הלבד, גורמת לי רק לבודד את עצמי יותר, כי אם להרגיש לבד אז לפחות לעשות את זה לבד. בא לי שמישהו כבר ייקח את זה ממני כי אני לא מצליחה להיפטר מזה לבד והאמת גם עם עזרה לא. כמעט שלושה חודשים מאז שהשתחררתי וירדתי כמעט את הכל חזרה וזה משמח אותי, אני לא אשקר. אבל אני פוחדת שזה משמח אותי כי אני מבינה שאין לזה שום תכלית ועדיין...
דנה אברמוביץ
הי מאיה, נשמע שאת מודעת לכך שההפרעה שלך מאד חזקה ושולטת בך היד רמה. אני יכולה להבין את הייאוש שלך :(. עם זאת, חשוב שתדעי, הפרעת אכילה היא מאד עקשנית ולפעמים לוקח זמן רב, שנים, עד שניתן להחלים ממנה, חלקית או באופן מלא. רוצה לומר לך, שלא תתייאשי ושלא תפסיקי לקבל עזרה בעניין, ולו בשביל להיות עם זה פחות לבד. לכל טיפול באים קצת אחרת ותמיד כדאי להמשיך ולתת לעצמך הזדמנות חדשה.