היי פדוי שבי, אני שומעת את הדברים שלך ואת הכאב הגדול שמשתקף מהם. מצד אחד אתה מוכר במשרד הבטחון, מקבל קצבה, רכב ומטופל שנים רבות ומצד השני אתה חש בדידות גדולה, ירידה בתפקוד, עלייה בסימפטומים ומרגיש שבעצם אף אחד לא רואה אותך באמת ולא מגיש לך את העזרה האמתית לה אתה זקוק. התרשמתי ששנים רבות הצלחת לגייס כוחות כדי להמשיך בחיים נורמטיביים, לעבוד, להקים משפחה וכד. הייתי שמחה לדעת קצת יותר מה היית רוצה? איזה סיוע היה מאפשר לך הקלה ובאיזה תחום? בכל מקרה, אני מזמינה אותך ליצור קשר עם קו/צ'אט הסיוע שלנו- נט"ל נפגעי טראומה על רקע לאומי. אצלנו תוכל לקבל אוזן קשבת, מתנדב קבוע שיהיה איתך בקשר שבועי. בנוסף, נבדוק יחד אתך את הצרכים שלך וננסה להתאים את השירותים של העמותה עד כמה שניתן. בברכת שבת שלום דנה

שי 123 היי, חיי מתחלקים לשניים, לפני ואחרי , אני סובל ומטופל שנים רבות, אציין שעד לפני כ- 17 שנים לא ידעו כאן לטפל בפוסט טראומה, אחרי המלחמה אגף השיקום היה חדר קטן ובו ארבעה עובדים, עשרים שנה אחרי, בשנת 1994 שבתי לשיקום וביקשתי טיפול אגף השיקום מנה עשרות עובדים , היו הרבה נכים, משפחות שכולות ועוד, העו"ס שאלה אותי , מי אתה ? סיפרתי לה, היא ענתה, תוכיח שהיית בשבי, את מבינה איפה היינו אז ? יש לי כבר שנים רבות עובדת שיקום קבועה, אין לה זמן אפילו ,לשאול לשלומי בשיחה טלפוני,ת, יש לי עו"ס מחוץ למערכת במימון משה"ב, פעם בשבוע , קצינת הנפגעים של חיל השריון שמעה עלי רק 25 שנים אחרי המלחמה , "מחדל" , בכל אופן, כדי ללכת לשיקום או לעוד מקומות רבים , ההליכה היא נגד כוון הרוח, למי יש כח ? תביני יותר על המחדל הענק של הפוליטיקאים בזמן המלחמה , כיצד הובילו אותנו לאבדון בידיעה מראש, 2600 הרוגים במלחמת יום כיפור , לפעמים אני מקנא בהם, הם לא סובלים, כנסי לגוגל בקשי מידע על הקרב על גשר הפירדאן ביום ב, 8,10,73 , שם לחמתי , קיבלנו פגיעה ישירה בטנק, אני נהג הטנק, הכי נמוך בטנק, חברי אנשי הצריח חולצו בשלום, ראיתי שאני לבד, ניסיתי לברוח עם הטנק, תוך כדי, נפגעתי שוב, איבדתי את הכרתי, הייתי פצוע, אינני יודע עד היום איך יצאתי מהטנק, אני זוכר רק ששלושה מצרים העירו אותי ולקחו אותי לשבי, עוד ראיתי שהטנק שלי בוער באש, את מבינה את הסיטואציה ? אוכל אותי שלמרות הכל, אף אחד מצה"ל לא בא אלי להסביר, מה קרה, מרגיז אותי ששכחו אותי, מרגיז אותי שפקידה צעירה באגף השיקום מדברת אלי מגבוה, מרגיז אותי שאפילו משפחתי הקרובה ביותר לא מבינים איך ולמה אני במצב הזה, ואם יש משהו שמקשיב לי, אני מרגיש שאני משעמם אותו, מה, לא שכחתה ? כל כך הרבה שנים ? יש מי שמקבל תשלום כדי להקשיב לי, אני מרגיש טמבל, על מי אתם עובדים .? לא דיי לאטימות שלכם ? ביי

שלום רוני, המדינה באמת לא ממהרת להקצות משאבים לכל הנכים, בכל מקרה אני ממליצה מאוד על טיפול פסיכודינאמי כמו זה שאני הולכת אליו כבר שנים, למרות שהמטפלת לא פנויה לדבר איתי בטלפון במהלך השבוע. אני מאוד ממליצה לך להיות במסגרת טיפולית שיקומית שתתן לך כוחות ואולי גם תשנה את היחס של הילדים ברגע שיראו שאתה לא רק ישן.