מאז שאני זוכרת את עצמי, אני שונאת את עצמי.
ואני לא יודעת למה בכלל.
אולי זה בגלל אותם אנשים שצחקו עלי וקראו לי ״פריקית״. אולי זה אותם אנשים שאמרו לי שאני שמנה. או שבכלל אלה שאמרו לי שלא יצא ממני כלום.
אבל זה לא משנה עכשיו. כי אני שונאת את עצמי.
כי כבר אבדתי אמון באנשים, ואני כבר לא מבינה למה שמישהו יתאהב בי. כי מי ירצה עוף מוזר פריק ושמן שלא יצא ממנו כלום בחיים?
שאומרים לי שאני יפה, אני מתעצבנת. שמתחילים איתי, אני נפגעת.
שאומרים לי שאוהבים אותי, זה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה. כי למי יש כוח לעוד שברון לב?
אני אבודה בתוך הראש של עצמי. בגוף של עצמי.
אז מה כבר אפשר לעשות? מה אפשר להגיד כבר...
אני שונאת את עצמי. ואני לא רוצה שזה יהיה ככה.