פעם הייתי הבן אדם הכי אופטימי ומלא תקווה שהכרתי.
עוזרת לכולם. איכפת מכולם. ומלאת נתינה ואהבה.
היום אני עצבנית!! רע לי. נמאס לי וקשה לי.
נולדתי לסבול. מהיום שנולדתי בו נאלצתי להתמודד עם הורים שבטעות הביאו אותי. 2 ילדים טיפשים ומלאי בעיות.
אבא אדם אלים, טיפש, מכור לסמים, אלכוהוליסט...אמא טיפשה שמסכימה לכל זה. שניהם מלאים ברחמים עצמיים ואנוכיות.
הבכורה לעוד 5 אחים קטנים שיבואו בהמשך. סליחה *אמא* ל 5 ילדים שיבואו בהמשך.
בגיל 3 כבר הוציאו אותי מהבית, שבוע הייתי בבית יתומים בחול. עד שסבא וסבתא "הצילו" אותי ואת אחותי והחזירו אותנו להורים שלנו ועברנו לישראל.
בהמשך, "ילדות" מלאת אחריות, לילות בלי שינה, כל לילה. לדאוג שאבא לא הורג את אמא. משטרה, בתי משפט, בתי סוהר...מכוני גמילה, מכורים אנונימיים, להתנהג אקסטרה מושלם מול הרווחה. שיחות בלי יעל עם כל יועצת בית ספר מטומטמת שקיימת, 0 הצלחה בלימודים, למרות שאני התלמידה החנוני שיושבת מול המורה ומקשיבה. יודעת את כל החומר. אבל לשיעורי בית אין כח כשיש לך תפקיד ככ גדול בבית והורים שלא יכולים לעזור. או זמן להתכונן למבחנים...
חוסר אונים, מסכה מאושרת, תפקיד יותר מידי גדול לבן אדם כל כך קטן.
בתי ספר לא הקלו, רק הקשו. כי לא התאמתי מבחינה דתית. או לא התחשגק תלמידה עם רקע כזה. למרות שאני עצמי, תלמידת חלום של כל מורה.
מבחינה דתית כי אני באה מבית דתי? לא ולא. סתם כי להורים היה קרוב בית ספר דתי. אז נאלצתי להתאים את עצמי לסביבה.
שנים של לנשום משו שאני לא. הייתי מקובלת ומוכרת אהובה וחביבה. ואף. אחד. ידע. מי. אני.!!!
לא על ההורים שלי. לא על התפקיד שלי בבית. לא למה אני לא מצליחה בלימודים. לא על זה שאנחנו בכלל לא שומרים שבת.
בגיל 18 הכרתי בחור. אבא שלי רצה הרוס לי הכל.
הייתי בשירות לאומי, בשעה שהנושא הזה עלה עם אמא שלי והפך לוויכוח אלים, שבסופו הוא נאצר שוב וישב בכלא.
חשבתי שסוף סוף אוכל לחיות את החיים שלי.
לסיים מסגרת. (לימודים לא סיימתי וצבא ההורים שלי לא נתנו לי אז עשיתי שירות לאומי)
אבל נחשו מה?
הייתי ככ חולה וזה רק החמיר. כל הילדות שלי סבלתי ממיגרנות כרוניות, כאבי מחזור בלתי הגיוניים, תשישות כרונית...
הכאבים החמירו בבת אחת.
בשירות הלאומי נאלצו לשחרר אותי.
אמא שלי הייתה יושבת כמו כלבלב עם הטלפון 24/7 עם האבא האצור שלי. כי הדרמה זה החיים שלה.
אין לי בית לחזור אליו. עברתי לגור אצל הבן זוג.
עבדתי משמרות כפולות ומכופלות. ניהלתי מסעדה מאוד מאוד גדולה.
למרות הכאבים, למרות מיליון הבדיקות. למרות שכל יום מודיעים לי דבר אחר לגביי בריאותי ששובר אותי.
אמרו לי שאני לא יכולה להכינס להריון.
אמרו לי שאני מאבדת את הראייה שלי.
אמרו לי שיש לי פיברומיאלגיה.
אמרו לי שאני אסבול כל חיי. אין טיפולים. אבל בעזרת כח המחשבה אני יכולה לאמן את האמיגדלה במח שלי לא לחוות כאב בצורה ככ נוראית.
אגב, נכנסתי להריון הכי אירוני, בתקופה שהייתי בדיכאון מזה שאמרו לי שאני לא יכולה להיכנס להריון.
נחשו מה? ככ כאב לי הגוף שחשבתי שדיבוק כנס בי.
עד כדי כך כאב.
הגעתי לבתי חולים להיבדק מה זה הכאבים הנוראיים האלה, כאילו כל עצם בגוף שלי נשברת, מסתבר שזה הריון.
ככ לא רציתי את התינוק הזה. מרב כאב לא יכולתי לחשוב.
הבטתי בבן זוג שלי, צעיר בן 23 שלא מצליח להכיל אותי גם ככה. את העבר את המצב הבריאותי, הסתכלתי בהורים שלי שחייכו כאילו זכיתי במליון דולר, אלה שיש להם 6 ילדים שהם לא יודעים לטפל בהם.
ולא רציתי את זה.
הייתה לי הפלה נוראית, חווית ההריון הזאת גרמה לי לכזאת טראומה נפשית ופיזית שאיבדתי כל רצון בילדים.
עד היום אני אוהבת תינוקות, מדמיינת שאולי לי יהיה אחד כזה, ואז הכל נחבט בי שוב. ואני לא רוצה!!.
הכאב שסבלתי לא שווה דבר. וזה עוד היה בשבועות הראשונים. מה שווה תינוק אם אמא שלו תמות עוד לפני הלידה???
אני 4 שנים אחריי,
איבדתי כל כושר עבודה, אני לא מתפקדת.
כואב לי הכל. אני עייפה מלהיתקלח. עייפה מסיר אוכל שבישלתי. עייפה מכביסה אחת שתליתי.
הבן זוג שלי מקסים, (בן זוג-חבר, לא נשואה.) אבל הוא ילד.
הוא לא אדם שיודע לטפל באחר, או לחשוב מעבר, לקחת אחריות, לתמוך, להיסתדר במצבי לחץ או במצבים קשים.
ואני דורשת בדיוק את זה.
נתתי לו מעל ומעבר, ואהבתי אותו עד אין סוף.
אבל זה לא מצליח.
מאז ההפלה, מינית לא מסוגלת לקיים קשר.
כל החוויות הקשות והניהול שלו איתם, גרמו לי להרגיש לבד.
הוא פשוט ילד. ילדד מקסים. אבל ילד.
ולא חסרים לי ילדים לגדל בחיים.
אני במצב שאני לא מצליחה להיתלבש לבד.
בזכות החישובים הלא נכונים שלו גם המצב הכלכלי על הפנים.
ולא, אנחנו לא בזבזנים. בית הכי זול שמצאנו השכרנו הכל מחושב לדיוק, מבשלים ולא אוכלים בחוץ, לא יוצאים ומבלים כמו שאר בני גילנו. לא עושים קניות בגדים ולא מצליחים לממן לי ולו טיפול אחד מהמגוון שיש לי.
סכה שכ"ד חשבונות ואוכל, והוא א עבד מספיק, לא חישב נכון שעות, חודש אחריי חודש אותו ויכווח והתוצאה שהיום אנחנו זקוקים ליותר מ 5,000 רק בשביל להתחיל את החודש ב 0.
יש מכם שיצחקו למשמע הסכום. אבל לי שלא יכולה לעבוד וזה אפילו לא לוקח בחשבון הוצאות בריאות, זה קשה!
אני מתפרקת כל בוקר כי המספרים עולים לי לראש. בלחץ שהבעל דירה יתקשר אליי שחזר הצ'ק. צוחקת על עצמי שהעזתי לדמיין שאהיה אמא. איך בדיוק??? תקועה באותו מקום. 24/7 רואה בית ומיטה. ואחרים רואים בי בחורה צעירה שנראית טוב ובטח הורים שלה עוזרים לה בהכל.
כי המסכה של הכל בסדר, כבר תקועה לי על הפרצוף ככ טוב, לא להאמין כמה.
נמאס לי לחיות.
לא מבינה למה נולדתי.
לא היה לי סיכוי מעולם.
לא עם הילדות הזאת, ולא עם המחלה, נולדתי לסבול. אני בתהום שאין בה תקווה. אני כל בוקר מסתכלת למעלה על המעט אור שלמעלה, מנחמת את עצמי שקיים אחר. אבל זה שיש אור למעלה ויש עולם, זה לא ממש עוזר למי שנמצא בבור בלי סולם.
לפעמים כשנופלים לבור, אין איך לצאת לבד.
אז אני פה בבור. ולצערי הרב, הבן אדם שמעולם לא ביקש עזרה מאף אחד, שמעולם לא רצה עזרה, יושבת כאן ומחכה להידמנות להיחלץ. לנס או לעזרה.

אני לא עובדת. כי אני לא מסוגלת לשרוד נסיעת אוטובוס קטנה או יותר מ 3 שעות עבודה, אני גם לא ישנה טוב אז עבודה בבוקר זה סיוט שגומר אותי לכל היום אם לא כמה ימים, אם יש הצעת עבודה רלוונטית למצבי, אשמח לשמוע.

אני זקוקה לספורט על בסיס יומיומי קבוע עם השגחה של מאמן כדי שלא אעשה תנועה לא נכונה שתגמור אותי לימים עד שבועות, ספורט על מנת לעבוד על חוזק וסיבולת, אם יש הצעה שקשורה לבית חולים או קופת חולים או איזו שהיא זכות לקבלת תוכנית כושר חינם, אשמח לשמוע.

אני זקוקה לפסיכולוג, בדגש על השיטה הקוגנטיבית התנהגותית. אני לא אדם דיכואני או סופני. יש לי תקווה ואני אדם חביב וסובלני מידי.
הכעס הדיכאון והעצב, זה בתוכי. אני חייבת לשחרר, והכי חשוב, חייבת תמיכה נפשית כי מה שאני עוברת פיזית זה לא קל! ואני לא מסוגלת לבד.
אז אם יש דרך לקבל טיפולים חינם, אשמח לשמוע!
דרך הקופה זה 150 למפגש, אין בידיי שקל.

אני זקוקה להמון. ואין בידיי כלום כרגע כלכלית. אני לא יודעת מה עוד לעשות חוץ מלכתוב כאן.

אני לא רוצה להיחשף עם פניי במקום אחר.
ואני מקווה מאוד, שלא אצטרך לחפש מגורים, כי אני כבר באי וודאות בנושא. וזה השלב הבא ליפול אליו.

הפוסט הזה נכתב מעצבים וחוסר אונים, אין קשר בין משפט למשפט הבא כי הכל פשוט התפרץ ממני...אבל מקווה שזה אולי יועיל במשהו.
אני באמת מרגישה כמו עלה נידף ברוח. בלי שום יכולת לשנות את מצבו או להחליט דבר מה.