אני אתחיל ואגיד שאני הכי מעריכה את המטפלות שלי בעולם. שגם אם לפעמים אני כועסת עליהן, זה לא באמת עליהן, זה על עצמי ועל ההפרעה ואני סתם מוציאה את זה עליהן. באופן כללי, בעיניי, כלל מי שבוחר במקצוע טיפול בכלל ובטיפול בהפרעות אכילה בפרט הוא אדם מיוחד וראוי למלוא ההערכה. עוד לא החלמתי לצערי, כן יש תקופות יותר טובות ותקופות פחות טובות, לפעמים תת משקל, לפעמים משקל תקין, צמצומים, אכילת התפריט, בולמוסים.. אני שונאת את ההפרעה, אין לי כבר שום זיקה אליה, חלום שלי להיפטר ממנה אחת ולתמיד, אבל זה חלום שאני עוד לא מצליחה להגשים באופן רציף. כל פעם עולה במשקל, נצמדת לתפריט, ממתנת את הספורט. הקילוגרמים שמתווספים, תחושת הכשלון, האכזבה שאני כבר לא רזה, התחושה הזו שאני לא יכולה לחיות עם עצמי ככה בלתי נסבלת ולרוב גורמת לי לצמצם חזרה. אז נוצר מין מעגל כזה: צמצומים- תת משקל- חרא מצברוח- חוסר אנרגיות- רגע של אומץ וההבנה שאין באמת תכלית- חזרה לתפריט- גיהנום- עלייה במשקל- חזרה של המחזור- שומן שמתווסף- בגדים שכבר קטנים- תחושה בלתי נסבלת שמובילה לצמצום מחדש וחוזר חלילה, וחוזר חלילה...
כשאני מצמצמת אני מרגישה קצת יותר טוב, מתחילה להרגיש קצת יותר ראויה, קצת פחות שמנה וקצת יותר מסוגלת. המשקל צונח, כולם סביבי מתחילים להלחץ ולדאוג: ההורים, המטפלות, החברים. פתאום כולם מבינים כמה החיים שלי בזבל, כשבעצם אני מרגישה יותר טוב עם עצמי. אז מתחילים לדבר על טיפול אינטנסיבי יותר, אשפוז, פסיכיאטר וכו'. כל הזמן הזה אני נמצאת ברע במיעוטו, כן אני קצת סובלת, קצת חסרת אנרגיות, קצת אובססיבית במחשבות אבל אני יחסית בטוב. הדאגה שלהם מעיקה עליי, הם משכנעים אותי כל פעם מחדש שהם יודעים מה טוב בשבילי שאם רק אוכל קצת יותר ואשתף פעולה, לבטח ארגיש יותר טוב, ואז אני משתכנעת. מגייס את כל הכוחות, חוזרת לתפריט, סובלת ועולה במשקל. זו התקופה הקשה ביותר, סבל טהור, גועל עצמי, תחושת כשלון ואכזבה מטורפת מעצמי. שם אני באמת סובלת, שם אני באמת דואגת לעצמי, רק שם אני מרגישה שאני כנראה באמת חולה ובאמת דפוקה. אבל דווקא בנקודה הזו, כולם נרגעים, כבר לא דואגים וכבר לא נלחצים. אני לא רוצה שילחצו או ידאגו, אבל שם אני צריכה עזרה, לא בצמצומים, איתם אני מסתדרת נהדר :(. בתקופה הזו אני הכי סובלת והכי צריכה שמישהו יתמוך בי (והכי קשה לי להודות בזה בעולם כן, אני מרגישה מעיקה). אבל דווקא בתקופה הזו אני מרגישה שכולם, אבל בעיקר המטפלות ( כי הן מבינות בזה, לא כמו רוב הסביבה שלי שדי קלולס בכל הנוגע להפרעה), לא שם. המשקל עלה, אין סכנה שמרחפת בחדר ואולי בגלל זה הן כאילו מורידות את הרגל מהגז, חושבות שאם המשקל תקין אז ייקח זמן אבל גם הנפש תהיה תקינה בסוף. הן לא מבינות שעכשיו אני הכי צריכה את התמיכה והדאגה שלהן כי אני באמת סובלת, שם אני הכי צריכה עזרה. ואולי אני טועה, וזה רק בהרגשה שלי, אבל בתקופות האלה מרגיש לי שהן פחות עוזרות לי. אני לא אגיד להן את זה בחיים, אבל חשבתי אולי לשתף פה כדי שהמטפלות שפה יידעו שיש תחושות כאלה בקרב המטופלות בהפרעות אכילה כי אני יודעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה. זה לא נאמר בביקורת ממש לא, אני באמת חושבת שהעבודה של כל המטפלים בהפרעות האלה היא עבודת קודש.