פעילות גופנית אינה מעוררת התקף. כיום רואים בפעילות גופנית כחלק בלתי נפרד וחיוני לטיפול בטרשת נפוצה והשפעתה על עיכוב התקדמות המחלה והפחתת הסימפטום דומה ליעילות הטיפולים התרופתיים. על כן כל הכבוד על ההתמדה ואל תפסיקי לעסוק בפעילות גופנית. לצד זאת, לעיתים כאשר ישנה פעילות גופנית מאומצת חום הגוף עולה ובקרב אנשים עם טרשת נפוצה יש החמרה בסימפטום שחום הגוף עולה. כמו בכל דבר, חשוב לא להגזים. פעילות גופנית מאומצת מידי יכולה להוביל לפגיעה בגוף ובשרירים ובקרב אנשים עם טרשת נפוצה פגיעה זו תורגש בעוצמה גבוהה יותר. כיצד ניתן לדעת האם העצימות גבוהה מידי? פעילות מותאמת היא כזו שלאחר שעתיים הגוף התאושש וחזר למצבו הרגיל, כפי שהיה טרום האימון. פעילות גופנית המובילה למנוחה (התאוששות) לאורך כל היום, כנראה מאומצת מידי ולא מתאימה. כדי ללמוד ולהבין עוד על פעילות גופנית בטרשת נפוצה ניתן לצפות בהרצאה בנושא ולקרוא את התקציר בקישור המצורף.

ערן תודה.למעשה אני מותשת יומיים אחרי אימון ארובי,אבל עם זאת לא רואה איך אני מוותרת על זה.רק פילטיס זה משעמם וליוגה לא התחברתי...

אני בהחלט יכולה להתחבר למה שכתבת הנודע העניין והחוויה הכיפית ובטח שלא יציע לך לוותר על הפעילות החשובה הזו אבל גם בתוכה אפשר לשים גבולות ולהפחית את העצימות כדי לא להיות מוטשת יומיים. זה ניסוי מתמשך שבו את צריכה למצוא את האיזון בין העצימות והכמות לבין הגוף שלך ולהשאיר בצד את הגאווה והרצון להוכיח לעצמך, לעולם ולבנות ״הבריאות״ שאת יכולה. נכון מה שכתב ערן לגבי הקשר בין פעילות גופנית והתקף אבל יש מחירים להבאת הגוף לקצה שלו וזה נכון לכולם ללא קשר לטרשת. חשוב להיות קשובים לגוף, ללמוד לזהות את המקומות שהם שנייה לפני הקצה ושם לעצור/ למתן. אני לא יודעת איך מתנהל האימון שאת לוקחת בו חלק אבל אני בטוחה שאפשר למצוא איך למתן אותו בלי לעזוב לגמרי. בין השחור ללבן יש המון אפור- חפשי את האפור שלך ;)

שחרית, בוודאי שלא לוותר. אני מצטרף לדבריה של עינת באשר למציאת התחום האפור המתאים. מעבר לכך, אני חושב שאולי את מספרת בין השורות שהפעילות הגופנית עונה על צרכים ורצונות מעבר לשיפור הכושר, כמו להוכיח לעצמך ולהראות לאחרים. ייתכן שהמיקוד הוא להראות לעצמך שאת יכולה הכל או ל"נצח" אחרות ואז אינך ממוקדת יותר בגוף ובתחושותייך שלך, אלא רק בהשגת המטרה. אני מנחש שהשגת מטרות אלו כה חשובה ומתגמלת שהיא עולה על הכאב והמותשות באותם רגעים. יומיים התאוששות, זה המון זמן והרבה מעבר למומלץ, לכן כדאי לבחון את מטרות האימון ולבדוק איך את עונה לצרכים האחרים בדרכים אחרות, כאלו שאינן מתישות ואולי אפילו פוגעות בגוף. אני ממליץ על ייעוץ עם פיזיותרפיסט, שייבחן את יכולתייך ויבדוק מה קורה לך באימון האינטנסיבי. פיזיותרפיסט טוב יכול לעזור בבניית האימון הנכון ולהצביע על הסימנים המעידים שצריך לשנות, להפחית או להפסיק פעילות.

חליתי בגיל 24 אחרי התקף בעצב הראייה אחרי שנה וחצי ככה בערך הלכתי לעשות יוגה זה היה כיף כל כך...אבל למרות שכולם אומרים שאין קשר וספורט לא עושה כלום..אחרי חודשיים וחצי של יוגה קיבלתי התקף בעיניים שתיהן. אני כן חושבת שזה קשור.. כל פעם שאני עושה פעילות ספורטיבית ישר יש לי תסמינים של המחלה.

אני והטרשת ביחד משנת 1994, כשמונה שנים אחרי התחלתי, בהדרגה, להתאמן בקרב מגע ואני ממשיכה להתאמן גם היום. חשוב לי להדגיש שני דברים: שגם התחלתי בהדרגה, אימון אחד בשבוע שאליו נוספו בהדרגה במהלך השנים עוד אימונים עד ל-4 אימונים בשבוע. וגם אני קשובה לגוף במהלך האימון ויושבת לנוח שנייה לפני שהכוח נגמר ולא שנייה אחרי. היו לי התקפים במהלך 13 מהשנים שבהם אני מתאמנת ומעולם לא מצאתי קשר ישיר בין אימון (היו גם כאלו קשים יותר) לבין התקף. יתרה מזו, כאשר היה לי התקף קשה של הרדמות כל צד שמאל של הגוף בעלי דחף אותי ללכת לאימון בטענה "זה מעלה חיוך על פניך אז גם אם תעשי רק חמד דקות ובשאר הזמן תסתכלי זה שווה" ואכן הוא צדק ההשפעה הרגשית החיובית עזרה להתקף לחלוף מהר (בלי סטרואידים) אני מאמינה שהמשוואה הנכונה היא הדרגתיות + ההקשבה לגוף