כדורים פסיכאטרים הם בעצם סמים חוקיים. מבינה את כאבך. מאחלת לך שתצאי מהכאב הזה. ולאט לאט תנסי להוריד במינון של הכדורים עד שתוכלי להפסיק לגמרי. אני כרגע מנסה להגמל וזה לא קל.

הי יקרה. מה שכתבת מאוד נוגע ללב ומצד שני מדוע את חייבת לשים על עצמך מסיכה כל כך קשיחה. לא רק ב״כמוני״ אלא גם מסביבך האמיני לי שמסתובבים אנשים רבים עם ״שקים״ ששוברים את גבם. התיאטרון הזה שהכל ״סבבה״ אנחנו גבוהים יפים ומוצלחים - הרסני. אם תנסי לפתוח צוהר עם חברים או עם מישהו קרוב ביחס לרגשותייך האמיתיים את עשויה לגלות דברים מדהימים. כל הכבוד לך שאת שורדת וקמה ונלחמת למרות הכל - יש בך גם הרבה מאוד כוחות וגם זה חשוב. האם את יודעת ממה התחיל הדיכאון ?

יודעת.אני יועצת חינוכית ומטפלת סיביטי. אני חושבת שכל חיי. עם אבא הלום קרב ממלחמת יוהכ ואימא חולה בפיברומיאלגיה. חיי הם רצף של מסכות. כדי לשמור על הורי ומשפחתי. בעלי יודע. שתי חברות טובות. התירפיסטית שלי. פוטרתי מעבודתי בגלל שבועיים קשים של התמודדות עם דכאון. פתחתי את זה מול המנהל והמפקחת. זה היה רע מאוד! אני עכשיו מוגדרת כלא יציבה. ואיך בכלל אפשר לסמוך עלי?? שלוש שנים של שביעות רצון מקיר לקיר התפוצצו. אם חס וחלילה היה לי סרטן והיו לי שבועיים קשים ( תפקדתי מעולה מול המטופלים, התלמידים והצוות, אבל רבתי 3 פעמים עם המנהל ופעמיים עם הסגנית מה שלא קרה אף פעם קודם. אף פעם!) אז היו מבינים, ומצקצקים בלשון שאני עוברת תקופה קשה. מחלת נפש היא טאבו , עדיין אז אני לא חושבת שאפשר להוריד את המשא. אין לי ספק שאני מטפלת יותר טובה, יועצת ואפילו מורה ( הוראה מתקנת) בין השאר בגלל המשא. אני רואה את מה שמעבר להעמדות הפנים. מבינה את הקושי בלדעת שאתה תלוי בכדורים ויודעת מה חשיבות של טיפול ותמיכה. לצערי. לפחות במיקרוקוסמוס שלי, אסור להוריד את המסכה.

רגע, אם את מטפלת סיביטי אז איך את לא יכולה לעזור לעצמך עם הסיביטי? ואם את לא יציבה למרות הכדורים אז למה לא תנסי משהו אחר?

אני מבינה. שתלך העבודה לעזעזאל -. אני מאמינה שמגיע לך יותר מזה והאיכויות המיוחדות שלך יבואו לידי ביטוי בכל מקום. אני מבינה את הצורך להעטות מסיכה אבל מצאי כמה שיותר אנשים ששם אפשר להתאורר ולדבר רגשות. זה נהדר שעם הקרובים לך ביותר את כן גלויה ופתוחה. מה לדעתך יגרום לך עכשיו להרגיש טוב יותר?