אני במלחמה יום יומית, בכל רגע ביום.

הרגעים הופכים להיות האויבים שלי, הם תוקפים בשלל דרכים מתוחכמות ונוגעים בדיוק מייסר- בחולשותיי.

אני נלחמת עם כל רגע שמגיע, והודפת הלאה הלאה ממני כל רגע שעובר. מסרבת להשלים.

אני מכירה את הרגעים האלה ויודעת שהם נושאים איתם עוצמות שמסוגלות להכניע אותי, בקלות.

איך אני הקטנה יכולה להם?

אני מתרכזת בהם, כל כולי, בדבקות עילאית. "רגע זה עניין של זמן", אני משחקת בראשי עם ההגדרות, "גם הרגע הזה תכף יעבור."

אני רואה איך הרגעים האלה מגיעים, בגלים. אני מסוגלת לראות אותם מתהווים, מתקרבים אליי.. ומציפים באחת. ספלאש. כשהם פוגעים בי, אני עוצמת את העיניים הצורבות. הכל נעשה שחור ואני לא רואה דבר.

אני מתחילה להבין, להבחין.

ברגע אחד אני משנה טקטיקה.

עכשיו, כשגל מגיע ומכיל בתוכו כאב, אני לא נלחמת בו יותר. אני מאפשרת לו להציף אותי, ורק מזכירה לעצמי להתרכז ולזכור שרגע הוא אורח לרגע.

אני זוכרת גם, שהרגעים טבעם תנועה מתמדת, אינסופית.. ושהכל משתנה בי, כל הזמן.

אני יודעת מה להשיב לעצמי.

כואב לי, זה נכון.

אבל זה יעבור, עוד רגע, וגם זה נכון.

עד הרגע הבא? נכון.

ובנתיים, מנצחת שלי, בנתיים רק תמשיכי לנשום.