הי לא יודעת היקרה, הגעת למקום הנכון!!! כאן אפשר לשפוך את הלב ולשתף בכל דבר, וכאן אין כשלונות, רק התמודדויות. כל דקה שאת עוברת ואת עדיין נושמת היא בגדר הצלחה, כל יום שהצלחת לקום מהמיטה ולעשות אפילו קפה הוא בגדר צעד קדימה. גם אני סטודנטית וללא תמיכת הביטוח הלאומי (הם מכירים בי כנכה) לא הייתי עצמאית כלל. את לא מוגדרת כמוצלחת על ידי מה שיש לך, אלא על ידי מידת העניין שאת מייצרת, ואת נשמעת בחורה מאוד מעניינת. יש לנו קבוצת דיכאון וחרדה באפליקציית קיק, ובדיוק היום הצטרפה עוד סטודנטית. את מוזמנת לבוא ולספר מה שתרצי, כל מה שתגידי יתקבל בברכה, זה המקום לא להעמיד בו פנים. כתבי לי הודעה בקיק ואצרף אותך לקבוצה, הכינוי שלי הוא kerenlilach בברכה שי/ קרן

גם אני במקרה חגגתי 26 לפני שבוע מגניב ומבין את התחושב שלך לגמריי ואפילו יותר,לפחות את כן סטודנטית וכן יש לך הרבה חברים גם אם לא קרובים מספיק בשביל לדעת הכל, אני לא לומד, עובד בעבודה שאני שונא, גומר את החודש במינוס, בנוסף להכל גם אין הרבה חברים והמשפחה גרה במדינה רחוקה ככה שלא ראיתי אותם 3 שנים כבר, רק את הדירה הקטנה והחשוכה שלי כי אין לי מוטיבציה לצאת לחיות לפחות את במצב קצת יותר טוב ותרגישי חופשי לשפוך פה את הלב כי תתפלאי אבל הרבה מזדהים פשוט צריך לדעת איפה למצוא אותם :) ברוכה הבאה.

לא יודעת יקרה, ימי הולדת לא פעם מזמנים לנפשנו רגע של חשבונות, אנחנו מתחילים למדוד את הטוב והרע, ואם נטייתנו הטבעית היא להיות קשים ושיפוטיים כלפי עצמנו (מההודעה, כך נשמע לי שאת נוטה להסתכל על עצמך) - כך נראת גם המסקנה שלנו. את מספרת על ימים שהדיכאון חוזר בהם, מה קורה אחר כך? את, כנראה, מתאוששת - איך? תוך כמה זמן? אולי ממחשבה על זה נוכל ללמוד על הכוחות שלך ולרתום אותם יותר לעזרתך. הציעה המטפלת שלך שתפני לטיפול תרופתי, ולך יש הסתייגות - האם העלת זאת בפניה? את מכירה את המטפלת זמן מה, ואני מניחה שאת סומכת על דעתה - אני ממליצה לך לבקש ממנה לפרט למה המליצה על כך. אם תרצי, תוכלי גם ללכת להתייעץ עם פסיכיאטר.ית, לשמוע את דעתו.ה והמלצתו.ה, להעלות את חששותייך, ולהחליט. האופציה הזאת נמצאת כל יום על השולחן, ותמיד אפשר לבחור בה, וזה בסדר אם היום לא היום בעבורה.

שלום לך יקרה. כאשר שוקלים לקיחה של טיפול תרופתי שמים על המאזניים מצד אחד את הקשיים את המשך שלהם את הנזקים המשניים שהם יוצרים למול הצד השני שאף הוא מרכב אבל נושא את האפשרות להרגיש לגמרי אחרת. את מתארת מצב של דיכאון מתמשך וכשהדיכאון לא נוכח נראה שאת צריכה להשקיע מאמצים ואנרגיה להפנות את הקשב שלך למקום אחר בכדי לא לפגוש בו. האם את יודעת ממתי זה התחיל ומה הבסיס לכל החוויה הקשה הזו?

לא יודעת היי, מה שלומך בינתיים? ויש לי שאלה שאולי תקומם אותך ואת המטפלת שלך?.... האם יתכן שהטיפול אכן כבר לא עוזר, אבל המענה לכך הוא בטיפול נוסף / או סוג עבודה עצמית אחר אולי מסוג אחר, או אולי במטפלת אחרת?...... (ולווא דווקא כדורים)?...

לא יודעת יקירה, נשמע שיש לך לא מעט כוחות ועיסוקים המאפשרים לך להשמר עם הראש מעל המים במשך השבוע. לעומת זאת, בסופי שבוע ועם עצמך עולה תמונה אחרת, וכנראה שם מרבית הקושי. סיפרת את עמדתה של המטפלת שלך, אבל עמדתך שלך לא מספיק ברורה לי. מה דעתך? האם את חשה שאת צריכה "עוד דחיפה ועזרה" כפי שכתבת?

לא יודעת היי. ברור הקושי לעזוב מטפלת שאוהבים, ויכול להיות שאני משלשלת דלי לבאר ריקה, אבל בגלל שהבאר שלי הייתה כזאת , אשאל: האם זאת אהבה, או תלות?..... למה ככ קשה לך להודות שאי כבר לא ממש עוזרת לך?.... מכל מקום אני שמחה לשמוע שאת יותר טוב ושמצאת פסיכיאטר אחר, ואני מחזיקה בשבילך אצבעות שהכדורים יעבדו לך. ספרי אם תרצי