מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ד
ד"ר איתן גור
מנהל המרכז להפרעות אכילה ומשקל במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר.
דנה צינמן ליטרט
דנה צינמן ליטרט
פסיכולוגית קלינית. למדתי באוניברסיטת תל אביב, אני מטפלת בילדים, נוער ומבוגרים. אני עובדת כבר הרבה שנים במערך להפרעות אכילה לילדים ונוער בתל השומר, תחילה כמדריכה במחלקה להפרעות אכילה, בהמשך פסיכולוגית באשפוז יום, עשיתי את ההתמחות האשפוזית במחלקה וגם את התזה כתבתי בנושא הפרעות אכילה והפחד מהחיים. בשבע השנים האחרונות אני פסיכולוגית במרפאה להפרעות אכילה (הייתי שותפה בהקמתה). בנוסף, יש לי קליניקה פרטית ברמת השרון שם אני מטפלת גם בבוגרות המתמודדות עם הפרעות אכילה.
מורן וילנר סקאל
מורן וילנר סקאל
שלום, אני מורן, פסיכולוגית לאחר התמחות קלינית. בשנים האחרונות עבדתי במרפאה וגם במחלקה להפרעות אכילה לנוער בתל השומר. בעבודתי פגשתי מקרוב את המצוקה, הקושי והמורכבות שפוגשות המתמודדות ופוגשים המתמודדים עם הפרעות אכילה, ונושא זה קרוב מאוד לליבי. כיום יש לי גם קליניקה פרטית בצפון תל אביב : https://www.moranws.com/ אני מאמינה שחלק חשוב מתהליך ההחלמה הוא היכולת לא לחוש לבד, בייחוד במצבים וברגעים בהם נדמה שאף אחד אחר לא מבין מה עובר עלייך, והתחושה יכולה להיות מאוד בודדה. לתחושתי, כל אחת וכל אחד ראויים לחיות חיים מלאים ועשירים, ואני מאחלת לך להצליח להגיע לכך!
אפרת וייס שורץ
אפרת וייס שורץ
נעים מאד, אני אפרת, דיאטנית קלינית, בעלת 12 שנות ניסיון בטיפול בהפרעות אכילה במבוגרים ובמתבגרים. בוגרת תואר ראשון בתזונה מטעם האוניברסיטה העברית ובעלת תואר שני במדעי הרפואה מטעם אוניברסיטת תל אביב. דיאטנית קלינית בצוות הטיפולי של המרכז להפרעות אכילה במבוגרים במרכז הרפואי שיבא תל השומר, חברה בצוות הטיפולי במסגרת הדיור המוגן של הבית השיקומי לנשים מחלימות מהפרעות אכילה בהוד השרון, ומטפלת במבוגרים ובמתבגרים המתמודדים עם הפרעות אכילה בקליניקה פרטית בהרצליה.

משתפת

10/06/17 19:10
3 תגובות

כבר תשעה חודשים בבית השיקומי.
ואני בסדר. אין סימפטומים כבר מעל לשנה.
אבל אני רוצה לעזוב. הספיק לי.
אני רוצה לעזוב כי לא פשוט פה, מהרבה בחינות.
אני רוצה לעזוב כי אני רוצה לחזור לחיים עצמאיים, מפחיד ככל שזה יהיה.
ואני רוצה לעזוב כי אני רוצה לצאת מפה ולעשות דיאטה.

זה מסוכן, אני יודעת. אבל אני לא יכולה לסבול את עצמי. עליתי פה 12 ק"ג.
במקום לרדת, כשאני על תפריט מאוזן, אני עולה. האמת שבחודשיים האחרונים המשקל יציב. אבל כל כך כל כך גבוה.
רוצה שירד.

אז רוצה דיאטה. לא משהו קיצוני מאוד. להוריד פחמימות, לחזור לצרוך מוצרי דיאט. להרבות בירקות והלתרחק משאר הדברים.
פה בבית אני אוכלת המון דברים גרועים, אסורים, לא בריאים. ונמאס לי.

האמת היא, שאני ממש בסדר מבחינת הסימפטומים, אבל אם אודה באמת-
בראש כלום לא השתנה.
אני עדיין נגעלת מעצמי בצורה שאין לתאר במילים,
אני עדיין מתעסקת כל הזמן במשקל שלי וכמה הוא הופך אותי לדוחה ולא שווה,
אני עדיין כמהה לרזות, ומאמינה שרק ע"י צמצום והורדת פחמימות זה יתאפשר,
אני מתגעגעת לתקופות הצמצומים שלי מאוד, לתחושת השליטה, לירידה במשקל, לרעב, אפילו לחולי (דפוקה, אני יודעת).
אני ממש לא מתגעגעת לבולמוסים למרות שמידי פעם עולה דחף.

אני יודעת שאם אעזוב, כמו שאני מתכננת,
הסיכוי שאחזור להפרעת אכילה פעילה גבוה מאוד.
אבל אם אתכנן את זה טוב, אולי לא.
אולי דיאטה לא מאוד קיצונית יכולה להיות הדרך.
אולי להתחיל תהליך לקראת ניתוח בריאטרי יכול להיות כיוון טוב.
אולי זה יהיה בסדר.

סתם, משתפת.


תגובות

MR1
10/06/17 23:10

היי, מצטערת לשמוע על הקשיים שלך, אני מבינה אותך... גם אם הזמן עובר, בראש הכל נשאר כרגיל... אבל זה לא חייב להיות ככה, ה רק אומר שמשהו לקוי בטיפול שאת מקבלת. אני ממליצה לך לשתף שם, להגיד את מה שכתבת כאן, זה חשוב מאוד ורק ככה אפשר להחלים. אני מבינה שאת מתגעגעת למצב של השליטה ולכל מה שהוא נותן, אבל חשוב שתביני שאפשר גם אחרת. אפשר לאהוב את עצמך גם בלי השליטה הזו. אפשר לחיות את החיים בשמחה בלי כל המחשבות האלו בראש. כל מה שאת צריכה זה לקבל טיפול מתאים, ולהתמסר אליו! אני מבטיחה לך שאפשר לצאת מזה, אפשר להפסיק לסבול ואפשר להינות מהחיים בלי העול הזה. אני מאחלת לך שתצאי מזה ושיהיה לך רק טוב, אני כאן לכל דבר, מאיה.

orti
11/06/17 8:12

הי, נשמע מורכב ומתסכל. שומעת כ"כ הרבה מבנות בבית שיקומי (שכביכול נראות שמחות ומאושרות- בפייסבוק...) שהן סובלות. שונאות ולא מקבלות טיפול מועיל מלבד פיטום. אולי כדאי לך לשקול טיפול אחר. כזה שיביא אותך למצב מאוזן פיזית ונפשית. בעיקר נפשית. לא העיקר לדחוף למטופלים קלוריות בלי אבחנה..הרי בסוף כשתצאי מהבית השיקומי את תישארי עם עצמך "לבד", עם התוצאות של התקופה שם..כואב לי לשמוע הרבה בנות שנמצאות שם או שברחו משם ולא היה להם טוב באמת. וגם לא העזו לומר את זה לצוות שם. כי הרי אסור. מאחלת לך שתמצאי את הדרך הנכונה לטיפול נכון ואמיתי. מאמינה שיש כזה. והוא בעיקר צריך לבוא מבפנים...

ד״ר-מיכל-בן-מאיר
מומחה כמוני
פסיכולוגית קלינית, עובדת בקליניקה פרטית באזור פרדס חנה-כרכור.  את לימודיי עשיתי בניו יורק, ארה"ב וכשחזרתי ארצה לפני 10 שנים השתלבתי בעבודה במרפאה להפרעות אכילה ברמב"ם, שם עבדתי במשך שבע שנים.  התמחיתי בהפרעות אכילה דרך כתיבת עבודת הדוקטורט בנושא תקשורת ריגשית באנורקסיה נרבוזה וכמו כן דרך ניסיון קליני עשיר עם נערות ונשים המתמודדות עם הפרעות אכילה.  אני מאמינה שאחד הגורמים החשובים בהתמודדות עם הפרעת אכילה ובתהליך ההחלמה הינו בקשת עזרה ותמיכה, וכיום, כאשר האינטרנט מציע קהילות שונות לתמיכה ניתן לבחור להיעזר וללמוד שאת לא לבד במערכה.  אשמח להציע מנסיוני ולשלוח יד ואוזן קשבת (ווירטואלית) למי שזקוקה. *(הנכתב לעיל הינו בלשון נקבה אך מיועד גם לנערים וגברים כאחד).    
11/06/17 13:00

הי יקירה, בתור מטפלת שעבדה עם הרבה בנות שהיו בבית שיקומי אני יכולה לאמר שללא ספק, כמו בכל תהליך טיפולי, יש שלבים, צמתים בהם עולה הקושי אל מול הפרעת האכילה ואז ברוב הפעמים זה נראה שהבית השיקומי, ו/הצוות הוא זה שמקשה. נכון שהבית השיקומי אולי לא מתאים לכל אחת ואחד אך עם זאת, פגשתי הרבה בנות שלמרות הקושי הרב בתהליך השיקום, הן נעזרו באופן שאיפשר להן להמשיך לדיור מוגן ואף לצאת לחיים עצמאיים. התהליך הוא ארוך, ותשעה חודשים נשמע כמו המון זמן אבל לא סתם שהאריכו את השהות בבתים שיקומיים לשמתיים ואחכ לדחור מוגן. אנשי הטיפול ושיקום מבינים ומקבלים את העובדה שהתהליך הינו ארוך עם הרבה מהמורות בדרך. אני ממליצה לך קודם כל לשתף באופן פתוח ומשיר את שעל ליבך עם הצוות. עם המטפלת הריגשית שלך ולבדוק אם זהו שלב בדרך או באמת קושי/מחסום שלא ניתן לגשר עליו. בהצלחה רבה.