מנהלי קהילה
נמאס לי! בא לי לשחרר כבר!! אפשרי? איך?? בבקשה עזרה
אני חיה עם המחלה הארורה הזו מרבית חיי, מעל 23 שנים. אני פשוט עייפה כבר, נפשית ופיזית. אני בתת משקל קל יחסית, אבל יש תמונות שאני רואה בהן את עצמי ואני נראית לעצמי רזה וחולה ואני מתביישת ושונאת את זה. במקביל לגמרי, התחושה שלי מול עצמי וכשאני מביטה בגופי וחשה אותו, יש את הגועל מכל שומן/עובי, קטן ככל שיהיה, ופחד מתמיד מהשמנה. כל זאת, קשור במישרין לאכילה מינימלית בימים טובים ובולמוסים והקאות בימים קשים. המלחמה נגד הימים הקשים היא יום יומית ולעיתים אחרי כמה ימים קשים נדרשים ממני כוחות נפש עצומים להשגת ולו יום אחד עם אכילה מצומצמת ונטול בולמוסים והקאות. הגוף שלי אחרי ניתוח ועם נזק קשה בוושט. אני חושבת לעצמי כמה טוב היה לו יכולתי לשחרר מהאחיזה הקשה בפחד מהשמנה ואוכל. לו רק יכולתי לאפשר לעצמי לאכול מעט יותר ועוד מעט יותר כדי שלא אזדקק לבולמוס והקאה, ואני לא יודעת איך להגיע לזה. אני מותשת! מתוסכלת מזה שהפתרון לכאורה נגיש ופשוט, אך בפועל לא רק שלא פשוט כלל אלא מרגיש על גבול הבלתי אפשרי. די. אני מבוגרת דיה חולמת לחיות אחרת כי אין אין אין לי כח לדבר הזה כבר!!! אני בטיפול קבוע. אני לא מוצאת מזור. אנא, עצה, הצעה, עזרה כלשהי?? איך עושים את זה?? עניין של שנים וכמעט חיים שלמים. מה עושים??? תודה מראש
אוראל-נבון
היי אלה, הנסיונות לצמצם, אפילו רק במחשבה מובילים לבולמוסים- שמובילים להקאות.וחוזר חלילה. החלמה מהפרעת אכילה (לצד טיפול תזונתי/נפשי/תרופתי) זה בעצם להגיע לאיזון מחשבתי בעניין האוכל, למצוא את האמצע, את האיזון בין הצמצום לבין הבולמוס, שזה בעצם מחשבות של : או הכל או כלום. כמו שכתבת, אילו היית מאפשרת לעצמך לאכול קצת יותר, אולי לא היית "נזקקת" לבולמוסים והקאות. אינני באמת יכולה לייעץ עצות דרך כתיבה כאן מכיוון שאת זקוקה לטיפול ממש ואת כותבת שאת מקבלת אותו, אם כך המשיכי להתמיד ולהתמודד, זו הדרך הנכונה. בהצלחה, אוראל נבון.