לא בהכרח, את מתארת דיכאון עקב מצב ריגשי (שיפוט עצמי), אבל דיכאון/חרדה יכולים לבוא בעוד המון צורות רבות, כמו: תסמיני גמילה ממשהו, הפרעות נפשיות, הפרעת חרדה, חוסר איזון הורמונלי שמביא איתו לדיכאון. לדעתי, עצם זה ששיפוטים כלפי עצמנו זה לא יכול להביא איתו דיכאון, כי זה רק סימפטום סביר.

אני בתור סובלת מחרדה לא משתפת כמעט אף אחד ואני יודעת שעוד רבים אחרים לא משתפים כל כך. זאת אפילו חלק מהבעיה, שאנחנו מתמודדים בזה עם עצמנו ומסתגרים ומוציאים המון אנרגיות על להסתיר את המצב. לדעתי זה נובע מכמה דברים. א. אף אחד לא אוהב להראות חולשה. ב. להרבה אנשים המילים חרדה או דכאון מתקשרות לבעיות נפשיות ועלולות להתפשר לא נכון כי אנשים לא מבינים את זה. כאילו אתה משוגע. ג. מי שלא עבר את זה בחיים לא יבין את התחושות. ככה שלפעמים עדיף לא לבזבז זמן על לנסות להסביר. למרות כל זה, אני גיליתי שלפרוק ולשתף אנשים שאוהבים אותך מאוד מאוד עוזר ומשחרר גם אם הם לא מבינים ב100%

גלי, את מעלה שאלה כל כך חשובה ומעניינת! חשוב לי להגיד שזה לא הדיכאון או החרדה שמייצרים בושה, אלא המפגש והתגובה (לפחות המצופה) החברתית הבושה כשלעצמה עלולה לייצר יותר סבל מהקושי המקורי עוקבת בעניין

כשאני באה לשתף מישהו מתעוררים לי שני קולות בראש- האחד הוא באמת לרצות לקבל את התמיכה והעזרה שבשיתוף והחשיפה שיכולה להיות באמת כל מה שצריך לפעמים... ומצד שני יש את הקול שאומר ״אבל מה הוא יחשוב עליי?״ , ומתוך הניסיון שלי, שאף אחד לא באמת מבין חוץ ממי שעבר חווייה דומה, וזה נורא מתסכל לשתף מישהו שלא מבין מה את רוצה ממנו..בקיצור.. בעיניי זו לא הבושה שיחשבו שאני חלשה אלא התיסכול שיינבע מהתגובה של החברה.

זוהי בעיניי אחת הנקודות הכי חשובות אם לא ה-נקודה. חרדות דיכאונות ושאר ירקות נפוצות במחוזותינו הרבה יותר ממה שנראה לעין כששאלתי את הרוקח שלי האם יש הרבה אנשים שנוטלים נוגדיי דיכאון/חרדות? הוא מיד ענה לי-הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין. ואכן באחד הימים כשאזל מלאי התרופות בבית המרקחת המקומי - מדהים היה לראות את התור הארוך והמשתרך של שלל הפציינטים המודאגים- כל הגילאים והמינים היו שם. דתיים ,חילונים, צעירים, מבוגרים. ממש מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. ובאופן אישי הכרתי לא מעט ידידים מכרים וקולגות שהתמודדו או מתמודדים עם דיכאונות ו/או חרדות. ונוטלים טיפול פסיכיאטרי מתאים. אנשים טובים ומוכשרים וחלקם גם מצליחים מאוד בתחום עיסוקם. הדבר המעניין הוא ,כמו שאמרת בדימוי של המיגרנה, מדוע לאדם שסובל מכאבי ראש איומים יש את כל הלגיטימציה החברתית לדבר על כך בפומבי מבלי להסתכן בתגובה של הרמת גבה או מתחושת רתיעה של הסביבה? כמה פעמים ראינו בטלוויזיה פרסומות ל- נוגדי כאב למיניהן? אקמול ,נורופן ,דקסמול והשד יודע עוד מה מדוע כאב פיסי -נתפס בחברה כלגיטימי.כדבר טריוויאלי ומקובל? וכאב נפשי -זה משהו שיש להתגבר עליו ולהסתיר אותו.? זה פשוט נשגב מבינתי מדוע ב2017 במאה ה21 היחס החברתי לדכאונות/חרדות ולמצוקות נפשיות עדיין כאל חולשה שיש להתגבר עליה. בעייני אכן זו חולשה . אבל לא של הפרט שחווה את הדיכאון/חרדה. אלא חולשתה של החברה .חולשה הנובעת מתמהיל מדויק בין שמרנות ובורות . שלצערי מאפיינות את החברה הישראלית ביחס לחברות מערביות אחרות כמו ארה'ב ואירופה/אוסטרליה החיובי הוא שבעידן האינטרנט יש אתרים כמו האתר המקסים הזה שבהם אפשר לשתף מבלי להרגיש ששופטים אותך. .ואני מאמין שב 2017 כמו שהכחדנו( כמעט) את הדעות הקדומות על הקהילה הגאה. וכל שנה אלפי אנשים נוהרים לחגוג את מצעד הגאווה .יש לנו עוד עבודה רבה לעשות בכל מה שקשור לפתיחות וליכולת ההכלה שלנו כחברה את המתמודדים עם שלל אתגרים נפשיים. ואפשר לראות את זה בפלטפורמה נהדרת אחרת שנקראת - יוטיוב. דוקומנטרי מדהים של סטיפן פריי על המאניה דיפרסיה https://www.youtube.com/watch?v=uj8hqXd7N_A. עוד דוקומנטרי גם על ביפולר https://www.youtube.com/watch?v=W-SpgW2V4zs הרצאה של צעירה מקסימה ב טד על דיכאון https://www.youtube.com/watch?v=Rv9SwZWVkOs עוד הרצאה בטד https://www.youtube.com/watch?v=drv3BP0Fdi8 והכי יפה זה שבארהב אנשים מאוד פתוחים לשתף את החוויות שלהם ולהחשף וזה מוביל למודעות רחבה בנושא. https://www.youtube.com/watch?v=MrzPmUlSCHQ https://www.youtube.com/watch?v=H8h4GG0zGBg ויש אלפיי אלפיי סרטונים של צעירים שמשתפים ומעלים סרטוני תגובה.. https://www.youtube.com/watch?v=hPZEdGSXnpA ואצלנו בארץ? אז זהו שאצלנו אין כלום ביוטיוב בעברית.(כמעט). כאילו שאצלנו כו-לם מבסוטים. מסתובבים עם חיוך רחב 24/7- 365 ימים בשנה. ואנחנו חברה שחולה באמריקניזציה ..הריי את כל תחלואי המודרניזציה יבאנו מהדוד סם אז למה שלא נייבא גם את הדברים הטובים? פתיחות סובלנות ומודעות למשל ואולי זה מתחיל סוף סוף? הנה כתבה שפורסמה רק החודש https://www.youtube.com/watch?v=Od1V-2n5qXE.

אני חושב שהביעה היא לא רק בחברה שמשקפת לנו התמודדות עם קושי נפשי בתור חולשה. החברה משקפת לנו הרבה דברים מה טוב מה רע מה נכון מה לא, ובאיזה דרך לחיות את החיים. אני בהרבה דברים פשוט שונה ולא חושב שמה שהחברה משקפת זה הנכון, ולא כי אני לא רוצה להיות זה שטועה, אלה כי יש דרכים שונות כמו אנשים שונים. יש לי לא מעט מגרעות, אבל מה שאני חושב על עצמי נטול השתקפות של החברה, אני לא נותן לחברה לשקף לי מי אני. אני לא מרגיש בושה, אני לא רואה בדיכאון וחרדה ובהתמודדות עמן חולשה. יש גם בעיות פיזיות שאנשים יתביישו בהן כמו טחורים, אנשים מתביישים ללכת לרופא ואם עברו ניתוח להסרת טחורים הם אולי יתביישו לספר. אבל גם יש אנשים שפשוט לא רואים צורך לספר ולא בגלל בושה. אחת הבעיות שטיפול עם פסיכולוג וטיפול עם פסיכיאטר ותרופות מציג אותנו כלא בסדר, כאנשים שצריך לתקן. וגם כשאנחנו הולכים לטיפול אנחנו עצמנו מתייחסים לזה ככה, אז מה אנחנו מצפים שאחרים יחשבו עלינו. אנחנו אנשים שידועים קצת מה זה להיות שונה, ורוצים שיקבלו אותנו, ואנחנו הרבה פעמים לא מקבלים אחרים. גם אם אנשים רוצים להיות שונים הם רוצים להיות שונים כדי להתבלט אבל לא רוצים באמת להיות שונים כי הרבה פעמים שונה הוא בודד אנשים לא רוצים להיות בודדים. יש הבדל בין אדם אחד לאחר, אחד ירגיש בושה בזמן שאחר לא. גם אנשים שבהגדרה עוברים דבר זהה חווים אותו שונה, ככה שהרבה פעמים אנשים שאמורים להבין מה אני מרגיש לא מבינים כי הם מרגישים אחרת, אז מה הסיכוי שימשהו יבין מה אני מרגיש. אנשים שלא חוו או חווים קושי נפשי לא יבינו שזה לא משהו שפשוט "לחשוב חיובי" הרבה פעמים חושבים שנוח לנו להיות בתוך רחמים עצמאים ושאנחנו מחפשים שירחמו עלינו, ובעיקר בגלל זה אני לא מדבר על מה שעובר אלי, לא מחפש רחמים אם כבר אז מישהו שפשוט יבין אותי.

בושה. אצלי בושה מתקשרת לאשמה. דיכאון נחשב כמשהו שניתן לשלוט בו. כמו שמישהי כתבה כאן שבארץ נראה כאילו כולם בסבבה. אני מרבה להרגיש אשמה. על מה שצריך, אבל ובעיקר על מה שלא צריך. וזה מאוד קשור אצלי למחשבות אובדניות. קשה לי לנשום עם אשמה. ועוד יותר קשה לי לנשום עם בושה שהיא לא קונקרטית. מין בושה קיומית. גלי, אני ככ שמחה שאת פה. ואני דרך אגב מנסה כן לבדוק את האםשרות לשלוט בדיכאון שלי. זה כל הרעיון בלנסות לרדת מכדורים.

איזה כיף מותק. תודה. השאלות שאת שואלת, וזאת בפרט, מעוררות אותי לחשיבה נוספת. זה מעולה. אנסה להסביר (לך ולעצמי כאחת): תמיד שמעתי שתי גישות לגבי הדיכאון: האחת - אין דבר העומד בפני הרצון, דיכאון זה פינוק, ואם באמת רוצים אפשר להתגבר עליו. והשנייה - אין מה לעשות. את חולה. זה לא בשליטתך. (זאת יותר הגישה הטיפולית) רק במהלך השנה או השנתיים האחרונות התחלתי להבין ששתי הגישות שגויות בעיניי, ושהאמת עבורי , לרוב, לא נמצאת כאן ולא נמצאת שם. האמת היא ניידת והיא מכילה בתוכה מרכיבים משתנים, בגודלם ובעוצמתם, של כל אחד מהדברים: חוסר אונים ואוזלת יד מול יכולת לעשות הרבה כדי לשנות את התודעה. אצלי זה מתחיל בהתכווננות: עשיתי קלסר שנמצא איתי בדרך כלל במיטה אני קוראת לו הקלסר הוורוד ומדי פעם אני מעיינת בו. כתובים בו - בגדול - משפטים כמו: מה זה אומר לי לשים את עצמי עכשיו במקום הראשון או מה יעשה לי וב עכשיו ברגע זה. ותזכורות לדברים שאני יכולה לעשות כדי לשפר את הרגשתי. לפעמים זה פשוט לנוח ולישון לפעמים זה לאכול משהו טעים לשמוע מוזיקה לשיר, גם אם באופן מאולץ לפעמים ועוד ועוד. וזה ממשיך בטאי צי שאני עושה (מעט אמנם בשנה האחרונה) ומזדחלת לאיטי נראה לי גם לכיווני מדיטציה. כמובן שאני בטיפול של שיחות, וזה משהו שאני זקוקה לו כדי שיהיה לי מקום של תמיכה ומקום שיהיה מותר לי להגיד דברים שאסור לי בחוץ ולהבין יותר טוב... ועוד סוג של אמנות ... בערך. זה עונה? ומה את חושבת על זה?.... האם את חושבת שהכוחות והיכולות צריכים פשוט לבוא, או שאנחנו צריכים לעבוד כדי להביא אותם?

ונדמה לי גלי שהגישה הזאת נמצאת גם במה שכתבת. אולי גם על מיגרנה יש דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי להקל, לשפר, לשנות, לשדרג, להמעיט, להפחית, וגם אטלי לקבל את מה שיש במידה מסויימת.

מופי יש פה תופעה מעניינת. קודם כל אני ממש מעריכה את הבהירות שלך, ובעיקר את זה שאת עושה דברים מתוך תשומת לב. התופעה שאני מתכוונת אליה היא, מצד אחד - מתעוררת בי חרדה, התופעה היא פיזיולוגית שמעוררת רגשות ומחשבות וזה אכן מתעורר כמו מיגרנה - זה לא פינוק. אבל אם כך, זה באמת נשמע כמו שאמרת "מחלה" - גזירת גורל. יחד עם זאת, ותוך כדי כתיבה זה מתבהר לי, שאין סתירה בין אותו "גורל" לבין היכולת שלנו לשנות. הרי מבחינתנו עשינו קקי בגלל שאכלנו. אבל בדרך הגוף עשה תהליכים מורכבים כדי לעבד, לעכל, ולפלוט. אותו דבר לגבי ריפוי מחלה, ריפוי רגשי. אנחנו לא צריכים לרפא, אנחנו רק צריכים להזין במרכיבים הנכונים.. הגוף כבר יעכל ויעבד. עיכול מזון זה כמובן רק אנלוגיה. במובן הרגשי זה יכול להיות טאי צ'י, יוגה , שיחה, וכו. אנחנו כנראה ממש צריכים לשים לב, להשתדל לא להסיק מהר מידי מסקנות (לדוגמא, אם התעוררה בי חרדה באוטובוס מלא, אניח שהרבה אנשים זה מסוכן, ועל כן יש לי "אגרופוביה") לפעמים הטריגרים הם אחרים ואנחנו נמנעים מדברים, או מטפלים בדרכים שהם לא בדיוק מה שהגוף צריך. עם כל זאת, במצוקה נפשית אנחנו מרגישים חסרי יכולת, חלשים. והפחד דוחק בנו למצוא וודאות וסמכות רפואית אז אנחנו פונים לאנשי החלוק הלבן. והוא הרי אמר לי שזה כמו סכרת, הוא אפילו לא טרח להגיד את יודעת זה לא מרפא, זה רק מאלחש כדי שתוכלי לקום מהמיטה בבוקר, ולהתקלח, וללכת לטיפולים נפשיים, רגשיים, מה שצריך. כנל לגבי מיגרנה, עוד לא ראיתי שיש דגש רב על גורמים, על טיפול מונע, על בדיקת יחסי גומלין בין מזון, אורח חיים, שינה, מתח - למיגרנות. כי הרי אין אינטרנס למנוע מחלות באופן בסיסי במערכות הבריאות. אז בעיני גם מיגרנה זה לא באמת גורל, זה רק תופעת לוואי של חומרים שהגוף מגיב אליהם בכאבי ראש. חפרתי? הייתי ברורה? התפזרתי? בכל אופן, עניין הבושה הוא מעניין אותי. כי יש פה בעולם הזה זעקה אילמת של ככ הרבה רגשות של ככ הרבה אנשים שמגיע להם טוב יותר, ועד שהם מעיזים לבקש עזרה, שולפים מולם כדורים. וללא הרשמת החברתית הזאת- האינטרנט, אנשים אפילו לא ידעו למה הם נכנסים, ולא יכלו לקרוא סיפורים, חוויות, ולקבל תמונת מצב רחבה יותר. וזה עצוב

כן ...בטח שאני מתביישת בזה שיש לי התקפי חרדה... כשאני באה במגע עם אנשים שאין להם בעיות רגשיות זה הכי מבייש. נראה לי שפשוט בגלל שהחברה מגדירה הפרעות חרדה ואנשים חרדתיים בתור אנשים שהם לא הרב..והם המיעוט... וזה עושה להם קונוטציה של "עוף מוזר"...זה פשוט לא נראה כנורמלי בעיני החברה להיות אנשים כלכך היסטריים וחרדתיים....או בזמן שמישהו שונא את עצמו... כשכל השאר מעלים תמונות בפייסבוק ומראים כמה הם אוהבים את עצמם....

אוי. . הבושה. .והאשמה, זה הסבל העיקרי. בדכאונות הראשונים שיתפתי חברים טובים. חלק עזרו והתגובות של חלק מהם היו מאשימות. . בעצלות. זה גם מהדהד אשמה פנימית של עצלות- כי לכולם קשה וחלק מתפקדים עם זה באופן טוב ועוברים את התקופות האלה. ולא נופלים לעומקים.. מעלה בושה. וגם הפגיעה בתפקוד- מה שמשאיר אותי מאחור- מעלה אשמה. ובושה. והתחושה של חוסר השליטה מלחיצה מאוד אנשים. שלא כמו בעיה פיזית, עליה ברור שאין שליטה, ההשפעה הנפשית מורכבת ומלחיצה הרבה יותר דווקא בגלל שאלת הרצון והאחריות האישית, לצד החוויה שיש משהו בלי שליטה, כמו חוסר היכולת לחשוב ברור. בקיצור- מחלת פיזיות פחות משפיעות על בחירות. קשיי נפש משפיעים על השיפוט. זה מה שיכול להעלות כעס אצל אחרים. ואצלי אשמה ובושה. ההתנהלות של חרדה ודכאון זה התמוטטות הרעיון של נצחון הרוח על הגוף. מבחינה זו תבוסה. אנו מתוכנתים לחשוב שזו האמת. ואולי זו האמת. שנים מתמודדת. פחות בהצלחה בימים אלו. יודעת שיש אנשים שמתמודדים היטב. באופן מרשים. מנצחים.

ואחרי זה כתבתי במקום הנכון הכל אחרי השורה הזו! !! קיצור- ההתמודדות זה לעשות דברים מיטיבים למרות המחשבות התחושות והרגשות הדכאונים. לא להתנהג את הדכאון. ומה עזר לך להתמודד? אני אחרי חודשיים של ניתוק במיטה. . והנה- צריכה להתמודד עם חוסר ההצלחות, וחוסר החדות המחשבתית, והבלבול. כמו לענות פעמים לא נכון ולאחר. . ומכאן- שוב בושה .. ואשמה יפה שאת קוראת למעגל הזה מעניין ולא הרסני. לא בציניות. באמת.

ולגבי הכדורים. מסכימה שזה סמפטומטי- אבל אם זה מה שעוזר לטפל בעצמך, לחשוב בהיר יותר ולהתמודד- אני בעד. מצד שני- הרבה נוחות וחוסר צורך להתמודד תוקע באזור הנוחות. אין לי פתרונות. או תשובות. אבל השאלה שלך מבהירה בעיני הרבה מהקושי בהתמודדות. ואת זה שיש בי בושה על פשלות וכשלונות במציאות.. זה גם אגו וחוסר חמלה לעצמי. מעגל טריקי. אצלי הוא מסתבך כי יש תקופות של כח ויכולת ובהירות -בעיני מקצין את המעגל ואת תחושת האשמה.

אני האמת לא נגד כדורים. ואני חוזרת על הדימוי של המיגרנה. הדבר הראשון שהייתי נותנת למי שסובל זה כדור שיאלחש את הכאב. יחד עם זה ובמקביל הייתי, כאנושות, מקדישה משאבים לבדיקת הגורמים. מהניסיון שלי בפעם הראשונה אצל הפסיכיאטר נאמר לי שהבעיה שלי כימית, זה כמו סכרת ויש ליטול כדורים לכל החיים. ישנה יד קלה מידי על המרשם. וכמו שאמרת, בסבל ככ עצום - כשמוצאים אזור נוחות (לא משנה כמה מרדים ולא מספק הוא) את מעדיפה להשאר בו , כי יש לך רק את העבר הנורא להשוות אליו. לקחתי כדורים כמעט 10 שנים. לא הייתי שמחה, ולא עשיתי שום דבר למען עצמי (לא לימודים, עבודה, הנאות) ואז מתישהו נפרדתי מבן זוגי, זה היה הסיוט שהציל אותי מהדיכאון. הפרידה ממנו העלתה ככ הרבה כאב קדום, ועוררה רגשות של שנאה עצמית ותשוקה עזה להיות כל בנאדם אחר. ואז הבנתי שלא מדובר בו, מדובר בי, ולא התעמתתי עם הרגשות האלה עד אז כי היה לי נוח.. בזכות הפרידה נאלצתי להרגיש את הרגשות הישנים האלה ונוצר קשר ביני - לבין אותה "אמת" מודחקת. מפה לשם, עם ההבנה, הגיעה מסקנה שיש צורך לפרמנט את כל מה שלמדתי על עצמי ועל העולם שמייצר את החוויה המייסרת של להיות אני. איך מפרמטים? האמת, כל הדרכים מובילות למקום בו רציתי להיות. ורציתי להיות נקיה מתביעת האצבע של העולם עלי שעיצב לי את האופן בו ראיתי אותו. ברגע שהבנתי שמציאות היא סובייקטיבית, היו בדרך הרבה ספרים מאמרים הרצאות טיולים.. שתמכו בהחלטה שלי לחוות את עצמי אחרת והיד עוד מה זה נטויה :) אבל הכי הרבה הרבה, שחרור מסיבי של שיפוט עצמי. מה לעזעזאל אנחנו יודעים על מי אנחנו, מה מתחולל לנו תת הכרתית, מה היכולות שלנו, היופי שלנו. אין לנו שום דרך לקבוע את הערך שלנו. וגם לא את ה"ביצועים" אז להלקות את עצמי זה חטא פסיכי (במובן של להחטיא את המטרה) אני אומרת לך את כל זה כי אני מרגישה שהקושי שלך הוא הפער בין האינטלגציה והאינטואיציה שניכר שיש לך, לבין הקושי הרגשי שאת חווה במאבק הזה. סתם כי איך שהתנסחת מזכיר לי אותי. אבל לא יודעת

מסכימה ואת מדייקת. תודה הקושי הוא בביצוע! בפרקטיקה מה שעוד יותר מעלה אשמה בגלל חוסר ההצלחה במציאות. ויש מציאות. אצלי זה גם העזרה הרבה הכלכלית של ההורים והשקיעה לחוסר יכולת להתחייב. וגם מרגישה שהקוגניציה נפגעת- גם בגלל הסטה רגשית אבל גם מהזנחה חוסר עניין וחוסר מאמץ בחידוד שלה. איזה יופי שיצאת מזה! למרות שאת עדיין במחוזות ההתמודדות אם את פה ויש לך עניין בזה. . גם ההשלמה שזה מאמץ שלא נגמר בא בגלים..

גלי וכולן כאן היי תשמעי יקירתי, הראש שלי לא ככ עובד טוב עכשיו אולי כי גם כואב לי הראש והתופעו לוואי שח הגמילה ולכן לא אענה לך אחד לאחד, אבל אנסה להגיד דרך מה שקורה לי עכשיו: הראש לא עובד לי טוב עכשיו, או קיי, זה בסדר, הוא יעבוד אחרת מחר. מה אני מנסה להגיד?... אולי חלק זה בכ..... את יודעת מה, אני לא יודעץת מה להגיד. אני לא יודעת אם יש תשובות מדוייקות כמו שאת מחפשת. אני מרגישה שאת חרדה קצת כנראה?... וחשוב לך לדעת אם וכמה יש לך שליטה על ה"מיגרנה". אני לא יודעת, אם וכמה יש לי שליטה עכשיו על מצב רוחי ועל יכולת התפקוד שלי. אם אני אהיה בהווה אני אדע. רק לגבי ההווה. ואוכל לשער לגבי העתיד. אבל כמו שכתבת, להיזהר ממסקנות חפוזות ולכאורה הגיוניות. כלההשאר הוא אידיעה, ולפחות לגבי איך שאני מרגישה ברגע זה, אני מנסה להרפות. אולי לא הייתי ברורה. באמת כואב לי הראש ואני כנראה באיזה מקום אחר בתודעתי..........