קודם כל רפואה שלמה לאמך. חרדה ודכאון הרבה פעמים חוזרים ואם את מתכוונת להתחתן האדם שאת מתחתנת אתו צריך להכיר בזה, לא רק כדי שזה יהיה הוגן כלפייך שהוא לא יגיד פתאום שזה בא לו בהפתעה ושהוא לא יכול לחיות עם אדם שבעיניו סתם נראה עצוב, זה גם לא יהיה הוגן כלפיו כי אם הוא יעזוב אותך הוא זה שלא בסדר אבל אם הוא לא יכול להיות לך לכתף תומכת עדיף לפני החתונה. לכן עדיף לשתף אותו רק מהחשש שזה יחזור גם בהמשך הקשר, ולהיות מוכן מראש. אם הטיפול התרופתי עזר לך וגם הצלחת להיגמל אין סיבה שלא תוכלי לעשות את שוב, אז אולי כדאי שתחזרי לטיפול התרופתי וכשהמצב ישתפר תגמלי שוב. האמירה ש"תחכי אולי תרגישי טוב יותר" לא מומלצת כי ברגע שאין שיפור התחושה היא שיש החמרה כי דבר לא עומד במקום וחייב ללכת לכיוון מסוים, ואת רק תיכנסי ליותר חרדה. אם את מרגישה שאת רוצה לברוח גם מהקשר זה כנראה התשובה שלך לכך שהדרך הטובה ביותר לדבר אתו ולנסות כמה שאת יכולה להסביר לו שטיפול תרופתי כרגע נצרך, וברגע שתרגישי יותר טוב הוא תמיד יוכל לתמוך בך ולעזור לך בגמילה מהתרופות. כמובן שטוב שיש אדם שמעריך אותנו כי קשה לנו להעריך את עצמנו, אבל אם אותו אדם רואה בטיפול תרופתי בתור כישלון או חולשה, לא בטוח שהוא ראוי להערכה כי אותם אנשים הרבה פעמים לא יודעים להתמודד ומוצאים את הכאב שלהם בדרכים רעות שפוגעות באחרים, ואדם שלא מפחד להתמודד ויודע לקחת עזרה כשהוא צריך הוא אדם חזק ומוערך ביותר.

היי מיכלילי. אני מצטערת לשמוע כמה קשה לך. נדמה לי שאת במקום של לרצות (עם פתח מתחת לריש.). אני עם מייקל: את חייבת לדאוג קודם כל לעצמך כמו שאת יודעת לדאוג לעצמך! או איכשהו הפחתת הפעילות ולחזור לישן יותר ופעילות גופנית (אני מבינה שתגידי שאי אפשר, אבל אם את חולה אז זה מחויב, וכרגע את חולה בדיכאון) ואולי גם מדיטציה מסוג כלשהו, ואז זה לתת לזה צאנס אמיתי בלי כדורים. אבךל ככה את לא יכולה להמשיך כי את פוגעת בעצמך כפול שניים: א. פוגעת בעצמך פיזית ונפשית וב. פוגעת בדימוי העצמי שלך מול הבנזוג שלך. הגוף הזה הוא שלך ורק את יכולה וצריכה להחליט מה יתרחש איתו. מקווה מאוד שתדאגי לעצמך

שבת שלום, מיכלילי. אני מצטרפת לתגובות החמות ולעיצות החכמות שהזכירו פה, החברים בפורום, מופי ומייקל. ענין התרופות אין חשוב שיאמר בקול רם, מול הן זוגך. ניכר שיש בך חלק בריא שמודע למצב ואת יודעת מתי לקבל עזרה ומתי הגיע הזמן להפסיק . חלק מהמודעות זה גם להבין שזה עשוי לחזור משום שחיינו רצופים בעליות ומורדות. במקביל, אני תוהה אם הלכת או חשבת על טיפול? אני קוראת את שכתבת ומזהה הרבה מחשבות שאינן מועילות לך ( המחשבות שמייצרות פחד מול בו הזוג, מחשבות שלך על המסוגלות שלך להתמודד) ומשוכנעת כי טיפול עשוי לעזור לך. מה דעתך?

הפריע לי המשפט שכתבת"הוא בן אדם שלא רגיל להיעזר .. אוקיי הוא זה את?או שאתם שניי אנשים שונים שהאהבה והכימייה מחברת אותם. אז הוא חזק יותר ולא מכיר את הקושי שלך ומצפה שזה יעבור. ואם היה לך לדוגמא לחץ דם גבוה קצת אז הוא היה אומר לך "תנסי להסתדר בלי תרופה"או שבעצם לא היה יוצא איתך מלכתחילה.. זה אותו הדבר מבחינתי הצורך של הגוף או הנפש במקביל לעזרה חיצונית

מיכלי יקרה. בחיים יהיו לך כל מני מצבים בהם תאלצי לעמוד מול בן זוגך ולבחור בעמדה שונה משלו - וזאת למרות ועל אף שהוא עלול להתאכזב. את מתארת כרגע מצב של סבל גדול שעשוי להיפטר עם לקיחת הטיפול התרופתי. במקרה כזה נראה שהבריאות הנפשית שלך חשובה יותר מהניסיון לרצות את בן הזוג. מה דעתך?. בנוסף, הייתי מציעה לך לגשת לפסיכיאטר ולברר איתו איזה טיפול אנטי דיכאוני מותר בהריון כך שתוכלי לקחת אותו ללא כל חשש יחד עם הריון. נסי להסביר לבן זוגך שלעיתים בכדי לצאת ממצב של דיכאון יש צורך בטיפול תרופתי. במידה והדבר חשוב לו את יכולה להציע לו להצטרף איתך למפגש אצל הפסיכיאטר או רופא המשפחה בכדי שיוכל לברר/ לשמוע / לשאול . מה דעתך?