שלום בחור אחד, נעים להכיר. לא יצא לי להכיר אותך בהתלבטויות קודמות, שאני מבינה מדבריך שהיו. מהקריאה, אני מתרשמת שאתה מיומן בהתלבטות, אתה מנתח לא רק את האפשרויות אלא גם את המניעים - הגלויים והנסתרים ועוד מערער על דברייך. את האמת, לא השארת לי שום דבר חכם להגיד על ההתלבטות עצמה. מה שכן, נותרתי בתחושה שצריך להגיד משהו על ההתלבטויות בכללי. ראשית, אם הבנתי נכון ואכן אתה מתלבטן סדרתי הנוטה לערער על עצמך, אני תוהה - למה? למה אתה כל כך בטוח שאתה טועה, לא בכיוון, ודורש חישוב מחדש? אני מיד התרשמתי ממך, מהכתיבה, מיכולת הניתוח, מהכנות, למה אתה לא מתרשם מעצמך כך? נשמע לי שזה משהו ששווה לבחון... דברי נוסף, שנראה לי ראוי להגיד - להתחרט אפשר גם מחר, לחשב מחדש אפשר גם עוד שנה, לשנות כיוון אפשר תמיד. קיימת נטייה לחשוב שאם נחכה הזמן "יבוזבז", אבל דווקא לא פעם (ובעיקר בתחום המקצועי לדעתי) הזמן מעמיק את דעתנו, משבח את יכולותינו, מרחיב את ניסיוננו. מה יקרה אם תחכה, תשאיר את האופציה לשינוי פתוחה ותראה אם היא מזמינה אותך בעתיד? אשמח לשמוע מה דעתך

בחור אחד יקר מאוד, שמח ששבת לכתוב, בתור מי שמכיר את התהליך שעברת אני יודע שיש לך המון כוחות ויכולות. הרבה פעמים רגע לפני הסוף, במקרה הזה של התואר, יש ספקות, כי מגיע הזמן להתחיל לפרוע את השטרות. מצטרף לדבריה של שיר, למה לבחור כעת. האם בעזרת התואר הקיים לא תוכל להגיע למקום שאתה רוצה? למי אתה צריך להוכיח שאתה יכול לעמוד בדרישות התואר היוקרתי ומה זה ייתן לך בעוד 10 שנים, מעבר לשורה בקורות החיים? החיים של היום מרגישים כמרדף אחר הישגים, תעודות בבי"ס, אח"כ אולי באיזה טסט עברת, ציון פסיכומטרי, ממוצע בגרות, איזה תואר עשית. האמן לי שבעוד עשר או עשרים שנה הם יהיו חסרי משמעות. השאלה היא מה יעזור לך להגיע למקום בו אתה רוצה ובעיקר איך גם הדרך לשם תהיה מהנה או לפחות נסבלת. מה אתה חושב?

שלום חברים, תודה על התגובות החכמות מאד והמבינות. אני חושב שיש משהו מאד עמוק בצורך הזה להתלבט בין אופציות - אני איפשהו, וזה אמנם מכאיב, אבל אני מבין למה אני עושה את זה - מתמכר לצורך הזה לבחור תמידית. הרי את הקייס המרכזי בחיי, זה של הנטייה המינית, לא בחרתי. בחרתי איך להתמודד איתו, איך לקבל אותו, אבל חשוב לי להיות במקום מודע ובוחר. אני בשום פנים לא רוצה לעשות דברים מאינרציה. לגבי התואר עצמו, הוא בסדר. אני מניח שבין כה וכה התקדמות בעולם הקריירה המקצועית תלוית אישיות וייחודיות ומקצועיות, ופחות רשימת תארים זו או אחרת, מה גם שהתואר השני שאני מתחיל, המשך הראשון, הוא אפליקטיבי לעבודה שאני רוצה לעסוק בה. הכל מאד נכון, לכאורה. רק לכאורה. אני מסתכל בחדווה על בעלי המקצועות הרשוים בענף, בתופסים בערך חצי מנפח העבודה (לעומת בוגרי מדעי החברה), ועולות לי שתי סוגיות, אחת מהותית, אחת תדמיתית. מהותית, אני לא אוהב לעשות קיצורי דרך. למדתי שלדרך מאפיינים משלה, ייחודיות משלה ואני חש את עצמי איפשהו מגיע לאותה עמדה עם פחות הכשרה ובוודאי פחות יוקרתית - זה חורה לי. אני רוצה להיות ראוי למקום שלי. תדמיתית, אני מאד מעריך סמלים חזותיים ומילוליים והקידומת הזו עושה לי משהו, מייצרת איזה בטחון במקום יוקרתי שלך כאדם. נכון, אני יודע שלחיי היומיום למידה משלהם, דינמיקה משלהם, ובכל זאת - למשל זה שאני קצין בצבא, סגן במילואים, זה לא יורד ממני, זה מוסד, זו שייכות ארגונית, זה אומר לי משהו. וההרגשה הזו כעת, שאני מגיע מכיוון שהוא קצת פחות יוקרתי, שיש לו מטען פחות חזק, שיש לו אמירה פחות מגובשת, שהוא לא רשוי, אין לי מספר שהוא רק שלי - למרות שאני *יודע* שיש בוגרי התחום שלי שהצליחו יותר, אני לא מצליח לשחרר לגמרי. אני חושב שקצת שחררתי, כי הבנתי שזה לא יישומי, זה עיקוף גדול מידי כדי להגיע לאותה נקודה שאני נמצא בה כרגע, אולי קצת יותר גבוהה. שוחחתי עם בעלי מקצוע והם ציינו בפני שכמעט תמיד זה האדם עושה את התפקיד וזה לא כל כך מעניין, כפי שאמרת טל, מה עשית בעבר או איפה למדת. כך שאת הדברים האלה הלא-רשויים, הלא-ממוספרים, העדינים, דווקא יש לי בכמויות גדולות, אבל אני עוד לא מצליח ליהנות מהם, להוקיר אותם, כאילו הייתי משרד הרשוי של עצמי.

בחור יקר, נשמע שהרבה מהעיסוק שלך בבחירה קשור בשליטה ובתחושה של ערך, לא? אולי תרצה להרחיב קצת לגבי זה? הוספת היום גם פרצוף עצוב - תרצה לתת לו מילים?

כן, אני חושב שאני תמיד מעריך את עצמי ביחס לסטנדרטים מאד קיצוניים של הצלחה, ושהיא לא מתרחשת, כי אלה החיים, אני מתאכזב מאד ולא מרשה לעצמי לנוח. אני חושב שתחושת הערך כן קשורה לאו דווקא למקצועיות, אלא לתובנה ולהכרה שלו הייתי סטרייט היו נחסכות שנים של התמודדות מאד מייסרת, ואולי משם נובעת ההערכה העצמית הלקויה ביחס למציאות והצורך הקדחתני למצוא הקלות 'מקצועיות', 'יוקרתיות' וכיוב'. ואני לא עושה אידיאליזציה לסטרייטים, ברור לי שיש התמודדויות אחרות, שונות, שנכחסו ממני, אבל אני באמת מאמין שזו אחת הקשות ביותר והארוכות בוודאי, ובהקשר האישי שלי, זה לא שלא היו לבטים, שאלות, בהיעדר נטייה מינית שונה, אבל בוודאי לא בהיקפים הללו. אני חושב שאני מחזיק בנרטיב בעייתי לגבי המקום שלי בעולם, היכולת תרומה שלי, החשיבות שלי, אני עוד לא מרגיש את זה בצורה טובה ואני לא מרגיש טוב עם עצמי. לגבי השליטה - החתירה הזו לנהל דברים ולקבל החלטות, נובעת בדיוק מאותה סיבה, שאת ההתמודדות הקשה ביותר לא בחרתי בעצמי, אלא קיבלתי, ולו יכולתי הייתי נמנע ממנה ולהערכתי ולהרגשתי לו היא לא הייתה, הייתי במקום אחר לגמרי בחיים כיום, גם מקצועית, אישית, חברתית. אני במקביל לא מוותר לעצמי ובונה את עצמי בכלל התחומים, ומעורב בהם מאד, אבל אני לא מצליח להיות שלם עם הסיפור.

שלום לך יקר. אני שמחה לקרוא שעשית דרך והתקדמת ומרגיש שהצלחת ליצור לעצמך חוט שידרה יציב ובריא. שאפו על הדרך שעשית. אני חייבת לאמר לך שהפרשנות על כך שאתה מחפש איפה לבחור ועל מה להתלבט נובעת מהעובדה שאת הנטייה המינית לא בחרת היא מעניינת . חשוב לי לאמר לך שאתה מאוד מרוכז בעניין הנטייה המינית שנכפתה עלייך ורואה את האחרים כ״משוחררים״ בשל היותם בעלי נטייה סטרייטית. אבל וזו נקודה חשובה - אף אחד מאיתנו לא בחר דברים רבים ומשמעותיים כמו צורה חיצונית, אינטיליגנציה, מחלות ועוד. הבחירה היחידה שניתנת לנו לגבי הדברים הללו היא איך לקבל אותם ואיך לחיות איתם. לעניין המקצועי קצת קשה לי לייעץ בשל העובדה שאינני יודעת על מה מדובר ומהי משמעותם של הדברים עם זאת נראה לי שהאמונה שהחיים חייבים להיות קשים והכל צריך להיקנות במאמצי על מנחה אותך יותר מעצם העניין עצמו. נראה כאילו בסבל ובמאמץ אתה קונה את ה״זכות״ שלך להיות ראוי. מהיכרותי איתך בכל פעם שכבשת פיסגה עוד בטרם עמדת עליה כבר התבוננת בהרים הגבוהים יותר ומייד הרגשת נמוך.... מציעה לך לא להכלא בדפוס הזה. אולי כדאי לצאת לשוק העבודה לראות איך אתה מתקדם ומה קורה איתך ואז לעשות החלטה עניינית ולא על סמך האגו המורעב תמידית. מה דעתך?

כן, אני מתקדם כרגע בכיוון. החלטתי שהשינוי כיוון הוא רדיקלי מידי ואני צריך להיות מאד סגור על הכיוון, כדי לא לעשות 'שטויות', ולכן אני מתחיל שנה הבאה תואר שני בתחום שאני יודע שהוא כיוון די סגור ובטוח. אם ארצה בהמשך לעשות שינויים, אעשה. נכון, לא בחרתי את הנטייה המינית ועם זאת אני חושב שהיא מעצבת את הצורך שלי להיות בהתלבטות מתמדת ולחיות בבחירה מתמדת של הפעילות שלי, רק אני צריך להיות בבקרה שזה לא הופך לאובססיה ומגיע לי גם מקום משל עצמי, שקט, יציבות בבחירה וסיפוק. אני חושב שחסר לי כרגע המקום ה'יוקרתי' הזה בחיים כי עוד אין לי משהו משמעותי ברמה החברית שקשור לנטייה, נניח בן זוג שימלא את החסר הזה. למעשה אני יוצר קשרים חברתיים רבים כרגע וזה מאד ממלא ומתבל את שגרת היומיום ומתחיל להתעניין בקשר רומנטי או ידידותי אחר. סך הכל יש בי רצון לחיות בארץ, אבל אני עדיין זקוק לאיזו נקודה יוקרתית כזו שחסרה לי ואולי לימודים בחו"ל בני שנה הם הנקודה הזו. אני כרגע שוקל את הסוגיה בכובד ראש. תודה ושבוע טוב לכולם.

יקר. אני בעד לרכוש סממנים ״יוקרתיים״ הם כמו עדיים טובים שמקשטים ותורמים להרגשה טובה. מאידך, גם כאדם וגם כאשת מקצוע שפגשה אנשים שרכשו את כל סימלי הסטטוס הנכונים כביכול ( תארים גבוהים, הצלחה מקצועית מסחררת, כסף רב ועוד ועוד) למדתי שאם הביטחון והקבלה לא באים מבפנים ה״צעצועים״ הללו לא עוזרים. חשוב מאוד שתשקיע באהבה וקבלה של עצמך במקביל לכל ההישגים החיצוניים. מה דעתך?

היי יקרים, אני כותב מיוזר אחר, כי הקודם משום מה לא אפשרי לי. לא רק הוא לא אפשרי. התחלתי את התואר בשני במקצוע שמוביל למגוון משרות רחב מאד שאוכל להשתלב בהם. ועדיין, גם אחרי תחילת הלימודים אני שוקע בשבועיים האחרונים בדיון 'פניית הפרסה' הידוע - מדוע אני תמיד צריך להגיע מהאגף הנחות בהיסטוריה ולסלול את הדרך הקשה יותר? נכון, זה תמיד קשה, כל מנהל בכיר ואדם מוצלח חייב לעלות במדרגות, אין לו מעלית, כמיטב הקלישאה. ובכל זאת, אני מרגיש מאד רע, זה תוקף את התחושות העמוקות ביותר של חוסר שוויון, שמא העבודה שלי אינה שוות ערך לאחרים, שמא אחרים באים מסטאטוס יוקרתי יותר. וזה כנראה בבסיסו, דיון פסיכולוגי יותר ממקצועי. כלל המרצים שהתייעצתי איתם, כולל אנשים שלמדו את המקצוע היוקרתי והיום מרצים אצלנו במחלקה, אמרו לי שזה די זניח, שזה כיוון טוב מאד אמנם, אבל הוא קצת אחר ולא לכולם הוא מתאים. כך, במקום להצליח ליהנות מהחברים החדשים, להתחבר, להתרכז בלימודים עצמם, שהם הרי מהות ההכשרה, ואני כן עושה זאת, אבל בעננה תמידית של לשקול מעבר, לשקול פניית פרסה למקצוע הקשה יותר, היוקרתי יותר. ורציונלית, שוב, כל כך בחור לי שאני במקום טוב, שזה מה שמתאים לי, אני טוב בעבודת מאקרו ובניהול, פחות בביטויים של מיקרו וחישובים וכיוב'. אבל אני לא מכבד את המקום בו אני נמצא ואני שוב חוזר לשיפוטיות כלפי המקום הזה, כאילו הוא נחות. בפועל עבורי הוא נחות, והמציאות גם מקשה, כי אכן המקצוע שמנגד טוען תמידית לכתר והוא בפועל יוקרתי יותר וזה ניכר בכל מיני דיונים פנימיים, ומה שהמוכשרים שלו חושבים על מי שלא מוכשר כמותם. יש גם עוד נדבך, פסיכולוגי, והוא קשור לצורך הזה שכתבת עליו אורית, הצורך להתעטף בסממני יוקרה, כאלה שמונעים על ידי חסכים - חסכי עבר כל כך משמעותיים של כאב בלתי פוסק, של חיים בכלוב זהב ממולכד, של חוסר יכולת בכלל לבטא את הפחדים ואת השאלות בעבר, בילדות, בנעורים, קצת בבגרות הראשונית. והנה היום אני במקום אחר *לגמרי*, בלימודים, בשתי עבודות, בחיים החברתיים. הגעתי בעמל רב לנקודה הזו אבל אולי הילד של פעם תובע בעלות על המציאות, ומעבר לכך זה מביא לחוסר יכולת להשלים עם המציאות שלי - במה אני טוב, ולחזק את זה, במקום לחפש כל שני וחמישי מה יכולתי להיות ומה יותר 'יוקרתי' ביחס אליי. זה בפירוש קשור בהיבטים של אהבה עצמית וקבלה.

יקר. כתבת וניתחת הכל בצורה מדויקת וחדה בעצמך. אני חושבת ש״איזור הנוחות״ שלך הוא תמיד לבחור במה שנחשב יותר. להזיע למוות במרדף אחר ההישג הבא אולם כמי שמכירה אותך כבר שנים חוששתני ששום הישג לא ירגיע אותך - כי תמיד יש טוב יותר. תמיד. גם אם תעשה את התואר היוקרתי יותר כביכול תוכל למצוא עצמך בעבודה שהיא פחות יוקרתית מאחרת. תוכל לאכול את עצמך על כך שמישהו אחר קודם לפנייך. להשתגע מחברים שמרוויחים יותר ולבסוף גם לסבול כי אולי הילד שלך יהיה במשהו פחות בעיניך מהילד של השכן. זה אף פעם לא נגמר כי השורש הוא באהבה ובקבלה העצמית. בכאב מדמם תמידי. העבודה שלך היא לעצור את הדימום. להשקיע יומיום תשומת לב למה שכבר יש לך. לאתגר את עצמך לבחור את מה שמעניין לך ולא מה שנחשב יותר לספר לעצמך יום יום עם איזה אתגרים התמודדד - עמוד מול המראה עטור במדליות האלו ותאמרלעמצמך ״ כמה אני מדהים״׳ . ״ איזה דרך עצומה עשיתי״׳, ״ עכשיו מגיע לי להינות מהפירות״

אני מוצא את עצמי סובל מהסוגיה. זה הופך למחשבות בלתי פוסקות שרצות שוב ושוב על שיחות שקיימת בנושא. הבעיה של המשבר הנוכחי היא שהוא מעוגן בעולם המציאות - המקצוע היוקרתי הוא באמת מרהיב, באמת "מזיז" לי ויש לי חברים שלומדים אותו. אני נמשך אליו. אבל מעבר לכך, אולי הוא קצת פחות כרוך בדינמיקה עם אנשים וכאן המפלט שלי מההתמודדות עם הסביבה. אני מותש מהסוגיה, אני לא מצליח ליהנות מהלימודים (שמעניינים בפני עצמם, אך איני נגיש להם רגשית כלל, למרות המון נסיונות), וכך אני שוב מסתכל על החוויה מהצד, לא חובה אותה.

שלום לכולן ולכולם, אני מבין יותר ויותר לאחרונה שזה עניין של רצון. כי את היכולות להצליח כבר יש באמתחתי, אחרי כל הדרך שעברתי. נותרה שאלת הרצון, כי אני רוצה להגיע חזק, מוכשר, יכול. והמקצוע היוקרתי הזה הוא מגניב בהרבה, אין מה לומר. הוא נחווה לי מן הצד כפחות אפור ומשמעם. אני צריך לבדוק האם אני נכון להכנס לעוד מערכה לימודית לא פשוטה כלל של שנים של השקעה ומודלים וכיוב', ולהיות נכון לכך שיש סיכוי שלא אצליח. אבל לא מטריד אותי להכשל, מטריד אותי לא לנסות, לאתגר את עצמי עוד. אני כבר פחות ופחות מבין למה אני זקוק, מה חשוב לי. חסרה לי מאד יצירה במקצוע הנוכחי, שהוא מאד חשוב, אך הוא ניהולי ומאד עוסק במדיניות. אין בו יצירה כל כך, הדינמיקה היא פוליטיקה בירוקרטית כזו מול אנשים וזה כבר עכשיו, בשלבים הכה מוקדמים, מצליח לעייף אותי. אני לא חושב שאני בורח מהתמודדות עם משהו, אבל הנושא הזה פשוט לא מפסיק להטריד ולקומם אותי. יש לי כמה חברים בשלבים מתקדמים של התואר היוקרתי, בכללם אחד מאד טוב, וזה פשוט מטריף אותי, אני לא מצליח להגיע לנקודת איזון ביחס לכך.

שלום לכם, ככל הנראה אני אכנס בסוף לתואר המורכב והארוך. החלטתי שיש לי תשוקה אליו ושזה מה שאנ רוצה. אני יכול לספוג עוד כמה שנים בעבודות מזדמנות, העיקר שארכוש מקצוע שמעניין אותי, ואחרי הכל אני עדיין צעיר וחזק. לגבי הרעננות, זה משהו אחר. הגעתי לשלב מאד מתקדם בתודעה שאני מתחיל ללמוד קצת בודהיזם, להרגיע את המחשבות, להבין טוב יותר מהי "מחשבה בהירה", מה בעצם עושים עם החיים האלה. ויש לי חששות רבים - את מי אכיר, האם יהיה לי טוב, האם אני בוחר נכון - הרי האלטרנטיבה היא כניסה לעולם העבודה ופיתוח קריירה, ואילו אני ממשיך את שנות האקדמיה מתוך שיקול שאח"כ אוכל להתקבל כמעט לכל משרה, עם חסרון של נסיון מקצועי, שהוא לפעמים חשוב יותר, אבל כמובן שאני מציע מיומנויות אחרות, ללא כל קשר: יכולת ניהול, תבונה, תחושת אחריות רבה. לפעמים זה מה שצריך בכל סוג של משרה, עוד לפני הדרישות המקצועיות. וכל הדיון הזה על התחלת תואר בגיל בוגר קצת יותר, וכל ההתלבטות שאכלה לי את הראש בחצי שנה האחרונה, אני מרגיש שאני זקוק למנוחה. מנוחת הנפש. אני משתדל להתאמן, לישון כמו שצריך, שיננית, קומסטיקה, הכל. ואני חי על הנייר נכון. אבל אין לי מנוח, אני לא שקט. והדבר הזה לא יפתר גם שאאחוז בתארים ואצבור נכסים וכו'. אני צריך לעבוד על השקט הנפשי העמוק יותר, התודעתי, לאפשר לעצמי רגיעה והשלמה עם המציאות כפי שהיא. להבין שהכל זמני, משתנה תדיר ונסיבתי, ואנחנו רק תחנה בזמן.

בחור אחד, נשמע לי שקיבלת הרבה כוחות, ואתה רוצה באמת לנצל אותם לדבר שיהיה בעל משמעות בעיניך. לדעתי כאשר אנחנו מגיעים למקום בחיים שאנחנו לא בטוחים מה אנחנו רוצים, עלינו ללכת לנקודה יותר פנימית שלנו. לכם אני אשאל אותך, מה המטרה שלך בחיים? או אם לנסח את זה בצורה שיותר קל לענות עליה, אם היית יכול להצליח בכל דבר בחיים שבו תבחר, מה היית רוצה?

העניין הוא שאני רוצה הכל: גם בגלל מה שעברתי, יש בי רצון ותשוקה עזה לכל מיני תחומים, לממש, לגעת, להגיע. אני לא חושב שאני נעדר שהמשאבים או שכוחות הנפש הם מצרך מתכלה, ולכל הפחות דרוש תחזוק והנאה מהתהליך ומהדרך, כי היא למעשה רוב "היעד" שלנו. אז זו שאלה לא פשוטה, בייחוד עבורי שעד אמצע שנות ה-20 שלי (אני אמצע-סוף כרגע :) חוויתי המון תסכול ועולם עוין ובשנים האחרונות הגעתי למקום אחר, חזק, חזק מאד. דוקא עכשיו מתעוררת חרדה מהזמן העתידי, לא שאבד, אלא זה שדינו, על פי החרדה, ללכת לאיבוד, בשל ההפנמה של דפוסי העבר: הזמן כל העת אובד לי. אז כרגע אני הולך על התואר היוקרתי, מאריך את שנות העבודה הזמנית והסטודטיאליות בלפחות כמה שנים טובות. אני מאריך ויכול לעמוד בתחושת הזמן של "לא-פיתוח קריירה" וכביכול הישארות מאחור דווקא כי אני מאמין ביכולות שלי לספוג את הכמה שנות "נסיון" הללו במקצוע שכבר די רכשתי, בגמר השנה הנוכחית בסיום תואר שני בתחום משיק. בקיצור, אני רוצה הכל והרבה, יש לי תשוקות לכל מיני דברים, ואני מרחיב את הגבולות שלי בכל עת. אני מרגיש חזק. אבל אני צריך, ואני גם עושה את זה, ללמוד בודהיזם, תורות מזרחיות פילוסופיות שגורסות שהמטרות והאמצעים והתשוקות והכאבים, הם כולם קו אחד, כולם "אין אני", שהחיים קשים, ושנגיע לשלוות נפש אם נוכל להכיל את כולם בצורה לא שיפוטית, מבינה, משלימה. על זה אני עובד כרגע, יחד עם דבקות והתמדה במטרות שלי. מקווה שאני עושה טוב.

שאפו על התובנות העמוקות ועל המוכנות להתמודד עם מה שהן אומרות.... מחזיקה לך אצבעות שתזכה לחוש את אותה השלווה שאתה מחפש. מהיכרותי הארוכה איתך אעז ואומר שכשאתה קובע יעד אתה גם מצליח להגשים אותו אז אני בהחלט מאמינה בך שגם יעד יזכה לדגל...

שלום שמידט יקר, יש לי איזו מטרה גדולה, אולם היא קצת מעומעמת כרגע, משום שאני מושקע בבניית "העצמי", שכפי שלמדתי מתורות בודהיסטיות, כלל לא קיים...כלומר, התכלית בסוף לא ברורה, ואני סתם כרגע מקדיש המון כוחות נפש ומחשבה לבנות דמות מורכבת, רבת יכולות וכישורים, ובעיקר גם לפצות את עצמי על עבר רווי כאב וסבל, באמצעות המון המון עשייה ויצירה במציאות. אורית יקרה, האם את חושבת שאני מתיש עצמי כפי שכתבת בעבר? יש רכיב קטן מן הסתם של "פיצוי" על חיים מלאי סבל וכאב, אולם אני מרגיש שמרבית ההחלטה היא רציונלית, מודעת לקשיים ולויתורים, וכן, אני מלא גם במחשבות וקצת בחרדה, זה לא מובן מאליו הבחירה שלי, אבל כרגע מה שאני יודע, הוא שאני פשוט הולך על זה! שם אני נמצא, שם אני מושקע, ואן לי את כל התשובות, אבל יש לי תשוקה להמשיך ולבנות משהו מגוון וצבעוני לעצמי, כי איפשהו יש לי הבנה שאני מסוגל לאתגר, גם להכיל עוד שנים לא פשוטות של למידה והשקעה ולילות לבנים. הבעיה המרכזית, היא העבודה על הנחת, על "הראייה הבהירה", הכה חשובה וחיונית, בייחוד אחרי כל השנים הקשות.....

בחור 11, קשה לי על האמירה הזאת. כל אחד יודע שהוא קיים :). ולפעמים אם אתה מדבר עם מישהו על המטרה המעומעמת היא מתבררת. חבר שלי גם היה סקפטי כמוך, אבל אפשר לדעתי לנקות, לפחות קצת, את הלכלוך מהזגוגית !

אני חושב שיש בנו שני כוחות, במידה מסוימת, אחד הרצון הזה להפציע, להגיע, לממש. שהוא מאד אישי וכרוך, כן, בחווית "האני", שחייב להיות בו ריכוז של תפיסות עולם וכוונות ורצונות ומאוויים ותשוקות. ורצון אחד, להתמוססות, להאחדה, ללא-עצמי, לאי-היאחזות, שאותי אישית מאד מרגיעה, הידיעה הזו שבסוף, הכל חלק מאותו קו רציף, ואין משמעות אמיתית לבחירות הספציפיות שלנו, למרות שהן נראות לנו גורליות במיוחד.

זה לא סותר :). ההרגשה שאנחנו חלק ממציאות גדולה, ואם אפשר להיות אופטימי, אפילו מציאות טובה בסופו של דבר, באמת יכולה להרגיע. מצד שני, כמו שאמרת, יש את הרצון שלנו ואת הדברים שאנחנו יודעים בוודאות שהם בעלי משמעות. אני מאמין שאם ראיתי ילד בוכה ורציתי לעזור לו אז עזרתי לי למצוא את ההורים ונתתי לו סוכריה והוא נהיה שמח, יש לזה משמעות גדולה! לא משנה כמה המציאות גדולה, כמה כוכבים יש בשמיים וכמה אטומים יש בציפורן אחת, המעשה הטוב הזה, הוא בעל משמעות לדעתי

הי יקרים. ראשית אם אתה הולך לטפס על הר והטיפוס הזה מעורר תחושות של תשוקה, שימחה ומשמעות הרי שהטיפוס היה שווה כל רגע. רק צריך לזכור שכאשר תתקע דגל בפיסגת ההר ותתבונן לרגע על הנוף הניפלא מסביב ותחוש את האדרנלין שוצף בעורקייך תרגיש לרגע שהעולם שלך אולם ברגע הבא אם לא תדע להתמלא מתוך עצמך תשאל את עצמך מה אתה עושה שם ומה הצעד הבא ותחושת החידלון עלולה לבצבץ שוב אפילו על ההר הגבוה והיפה. אינני מוסמכת לתת יעוץ בנוגע למשמעות החיים אבל בדומה למה ששמידט כתב גם אני מוצאת יום יום משמעות בדברים הקטנים. כך אם הצלחתי ל”געת״ במישהו עם התשובה הזו הרי שכבר נגעתי אני במשמעות החיים....

שלום יקרים, זה נכון שהדיון על משמעות החיים הוא באמת פילוסופי ויש גישות שונות מטבע הדברים. אני לא מוצא תכלית משמעותית בפעולות שאנו עושים, אבל זה כמובן לא רלוונטי לחששות, לקשיים ולמאוויים 'היומיומיים'. אני מתכוון לעשות את התואר הנוסף הממושך והקשה, זה הכיוון שלי כרגע. השאלה היא באמת איך אני לא נמצא תמידית בתחושת בזבוז זמן, חרטות ולבטים, וזו כבר עבודה פסיכולוגית. זה נכון שאת רוב היעדים שרציתי בחיי גם השגתי, בזכות יכולות, כישורים והתמדה כמעט סזיפית, שהייתי מחובר לאותו יעד. אני מקווה שכך יהיה גם הפעם. השאלה אולי חוזרת לפסיכולוגיה - איך באמת אני "מתמלא" במהלך הדרך הממושכת, דרך חיים חשובה, וגם על היעד עצמו עם הדגל מתנוסס בגאווה על ההר היפה? האם זו סוגית אהבת "העצמי"? האם זו התפיסה המטיבה והאופטימית?

שלום לך יקר. כחלק מ״מסע החיים״ כל אחד לומד מה ממלא אותו ומה גורם לו לחוש שהחיים מלאי משמעות עבורו. לאחד זו התנדבות לשני הישגים בעבודה והשלישי מרגיש משמעות ביצירת משפחה. ישנם גם אלו שספורט ״עושה״ להם את זה. חברתי הטובה חיה ממרתון למרתון וההרגשה שהיא מתעלה מעל מגבלות גופה בכל פעם מעניקה משמעות אדירה לחייה ( בי לצערי זה מעורר חלחלה ותשישות רק מלשמוע על זה). אני חושבת שכדאי שתרשום לך על נייר את כל הדברים שאתה חושב שעשויים למלא אותך בסיפוק ותתחייב לעצמך להתחיל לפעול בכיוון. מה דעתך?

שלום לכם, אני לא כל כך מצליח להתאפס על כיוון או מטרה. דומה שמצד אחד אני יכול "הכל", וזה נשמע קצת צרות של עשירים, אבל בכל בחירה מן הסתם יש וויתור על בחירה אחרת, ואני מוצא את עצמי מתלבט ומתחבט. למרות, שאני כבר הרבה יותר בטוח בעצמי, בסל הכלים המדהים שרכשתי בשנים האחרונות, בתהליך המפרך שעברתי, במי שאני. אני עומד ברוך יכולות מול העולם, ורוצה להעשיר את עצמי בכיוונים נוספים. אלא שאני פוחד שאני דווקא גורר את עצמי לעיכוב, ולא להרחבת היכולות. בעוד כמה שנים אהיה בתחילת שנות ה-30, ורק אז אתחיל לרכוש נסיון בתחום. עניין זה מעכב ומפחיד אותי ואני שוקל אם לא להתחיל כבר לעבוד בענף הנוכחי שרכשתי. זה גם אומר עוד שנות סטודנטיאליות ועבודות מזדמנות ולילות לבנים, ואני "כשיר" לזה, אבל אני רוצה לדעת שהמאמץ ישתלם לי בסופו של דבר, ושארגיש מסופק. ולזה באמת, צריך כפי שמשפחת המניסקים אומרים "תדר", ועם כל הדיון על הלימודים ועל העבודה, לא ברור לי כל כך כבר מה התדר שלי בחיים. היה ברור, ודהה במעלה ההר...........

שלום יקירי. אני לא חושבת שמישהו יכול להבטיח לך סיפור בעתיד. שהרי סיפוק הוא תחושה פנימית סובייקטיבית שכלל לא מחייבת הישגים מציאותיים. כמי שעברה תהליך לימודים אקדמי והתמחות ארוכה מנשוא - אני בהחלט חשה סיפוק מכך שעשיתי זאת והגשמתי את חלומי גם אם במחיר של סיום בגיל מאוחר.... בעניינך : חשוב שתבין מהוא החלום שלך?, מה הייעוד? היכן התשוקה ? מה המטרה שלך? ומכאן לנסות לנפות מוץ מתבן ולהגיע לתשובה הנכונה ביותר עבורך כרגע .... מה דעתך?

כל כך מעורבב. יש ימים כל כך קשים, שנדמה שהכל אפור כל כך, שכל הפעולות לא משרתות דבר. ולעצם העניין: אני לא באמת יודע להשיב על שאלות אלה, דווקא בגלל הדרך הארוכה, האישית, שעברתי, אני נמצא בפרשת דרכים שנדמת כגורלית, ובתוכה רצון להגיע ולהשפיע, אבל גם רצון לנחת, לשלווה, לזוגיות (לראשונה בחיי!), ליציבות. אני לא ממש בטוח איפה "אני" עומד. מה התשוקה המרכזית שלי. יש לי כל מיני מטרות, כל מיני שאיפות. ויש בי גם פחד, אני חושב שכבר לא מבוסס, כי אני מאד "חי", בפעולה מתמדת - פחד איום ונורא להחמיץ, לבחור לא נכון, להתברבר בדרך, דווקא בגלל שבסיפור האישי שאני מספר לעצמי החמצתי כל כך הרבה. זה מעמיס כל כך הרבה על בחירה אחת מיני רבות בדרך, אולי שלא לצורך. היום השותפים בדירה אמרו לי שבעל הבית שאל מה עם שנה הבאה. והבנתי כמה זה קרוב, רגע הבחירה, ואני כל כך תוהה ולא מוכן אליו, ומרגיש רע. כרגע, בכל מקרה, פני אל התואר הנוסף, מהכרה שהוא חלק בדרך, ואם לא אסתדר בו או לא אתחבר לשגרה הלימודית (מדובר בלימודי עיצוב עם המון הגשות), אוכל תמיד לעזוב, שכן אני כבר אקדמאי (בעתיד הלא רחוק, מוסמך אוניברסיטה) ואוכל להשתלב באיזו מסגרת.

אז אני מתקדם לקראת החלטות, ואין לי כל כך מושג היכן אחיה, מה אעשה, לאן לפנות... אני יכול לעשות המון דברים, ולא סגור בערך על כלום. אני די במשבר גיל 30 מוקדם.

היי שמידט, במהלך השנה האחרונה במשבר הרעיוני שנמצאתי בו באמת לא הצלחתי להשיב על השאלה הזו. אני חושב שמרוב מטרות ושאיפות כבר לא יכולתי לראות את המהות. אז חשוב לי להכנס מתישהו לזוגיות אמיתית, למישהו שיכיל אותי, חשוב לי מאד ללמוד ולעבוד בחו"ל, באירופה, כחוויה וגם כפרספקטיבה במדינה שבה נטייה מינית היא לגמרי רגילה, חשוב לי לממש את עצמי על כל הרכיבים - הראייה האמנותית, הרעיונית, החברתית. ואני האמת בדרך, מתקדם. היום מישהו אמר לי שאני עושה שינוי ענק, סוג שלהתחיל ללמוד רפואה בגיל מאוחר, בתור מחמאה, ושוב לחץ על הנקודה הרגישה של האם אני באיחור? או האם אני באמת עושה את מה שאני עושה? והתשובה היא חד משמעית כן. זו הבחירה שלי, קשה ככל שתהיה, ואני אגיד את האמת, זו בחירה מאד שגרתית שמדובר בי, אני אוהב להיות במגע, לממש, לחקור, להתרגש ובמובן הזה זו בחירה שצריכה להקרא על הרקע של מי אני, של הבחירות הקודמות שלי, שהיו גם הן קשות ואמיתיות למה שחשבתי שנכון בכל נקודת זמן. אז נכון, אני מעט אידיאליסט ולוקה לפעמים באידיאליזציה, וזה אני, בסופו של דבר. אז מה המטרה? אני חושב שזה בעיקר לגעת ולממש, מטרה מאד נשגבת מצד אחד, שיכולה לבוא לידי ביטוי בהמון צורות ודרכים, אבל העיקר אצלי הוא ריגוש, אתגר ועשייה.

קודם כל אני רוצה לומר צום קל ומועיל. ושימי האבל האלה יהפכו לששון ולשמחה! התגובה מאוחרת. מתנצל. אני שומע ממך שאתה רוצה לחיות חיים מלאים ואמיתיים! בכל המובנים ! לא להיות יצור שגלי מנותק מהמציאות אלא באמת לחוות את החיים בצורה הכי טובה ועוצמתית שלהם! אינני מבין בדלותי מה המשמעות של 'לגעת ולממש' אך ברור לי שיש לזה מבחינתך משמעות רבה מאוד! שמידט

שמידט תודה על תגובתך. אני אכן מרגיש שדיון העומק הזה שאני מנהל עם עצמי משרת את ההווה במובן שהוא מסייע לי להבין את המשמעות שאני מעניק לדברים, וכן גם את העתיד: אני מרגיש סיפוק רב יותר מבעבר מהמציאות שלי, גם אם תקופת 'ההכשרה' מתארכת והולכת, ואני נכנס לעוד שנות לימודים מרובות ועמוסות. נזכרתי במשהו שאורית כתבה פעם, שהחרדה מפני העומס וחוסר היכולת להרגיש שייך בתור מתמחה מבוגר יותר קיימת (איזור 32-33), אבל העיקר הוא הבחירה בדרך שמעניקה חוויה, וכן, גם סיפוק. אני עוד מעט מתחיל את התואר הנוסף הארוך, מתרגש.