אני רוצה לדבר על אחרי. אחרי הניתוח. אחרי שכבר אין סרטן אבל הוא נוכח כי אף פען לא נפטרים ממנו, נכון?
כתבתי יומן. 3 שנים כתבתי כמעט כל יום על מה שעור עלי, אל מה שעור אתם ידועים טוב כמוני.
כתבתי כי לא רציתי לדבר, מתוך כאב, מתוך אי יכולת לדבר על החרא ובוא נודה בזה, זה סרטן מלא!!! בחרא.
מי רוצה לדבר על זה? אני רציתי אבל אף אחד לא רצה לשמוע או לשתף.
בשנתיים וחצי של כאבי בטן ובעיות עיכול ודלקות בקיבה ושליטת המלך החדש במערכת העיכול שלי, חיפשתי וחיפשתי לבד כי אף אחד לא יכול היה לעזור לי.
הסיבה די פשוטה - כי לא מדברים על זה.
ניסיתי הכול ואני מגיעה מרפואה משלימה!!! גם שם לא מצאי פתרונות.
חזרתי שוב ושוב לאוכל וניסיתי עד שמצאתי את הדרך לאכול וכאבי הבטן פסקו יחד עם הדלקות.
על זה ועל עוד מלא דבירם כתבתי בספר.
עכשי ואני מוציאה הדסטארט להפוך את היומן לספר.
אחרי שיצאתי ממקום חשוך ומדכא אל האור אני ממש ממש רוצה לעזור לאחרים בדרך הכל כך קשה הזאת.
אמר חולה סרטן אחד - "מאז הסרטן אני 75% אני ו -100% חדש"
איזה משפט נהדר.
ועדיין עם כאבים כרוניים קשים שמנחים את תנועת חיי אבל היום הם לא שולטים בי יותר.
הכאב לא שולט.
היומן נכתב בהומור השחור מאוד שלי שנראה לי שתתחברו אליו יופי!!!
נכנסתי צועקת יצאתי צוחקת צחוק גדול.
אני לא כותבת רק כי אני מבקשת תמיכה בפרויקט אלא גם כדי ליצור שיחה כנה וברוטאלית כמו שצריך על הנשוא האינטימי הזה.
מצרפת לינק להסדטארט לעיונכם ואשמח לכל תגובה.
תודה על זמנכם
אירית לרנר