מעניין מאד מה שאת כותבת, גם אני מתמודדת המון עם השאלה הזאת ומרגישה שהסטיגמה היא אחד הדברים שהכי קשים לי. בעיקר הסטיגמה שבראש שלי... פתאום כל פעם שמשהו קשה לי, אני שואלת את עצמי אם זה נורמלי, אם זה לגיטימי, או שזה בגלל המחלה? ואז זה שוב הוכחה שאני "פחות טובה" וזה מערער אותי. אני מפחדת לקחת על עצמי דברים מהחשש שבאמצע אני אקרוס מהתקף נוסף, והפחד מהבושה ומחוסר השליטה. אף פעם לא חשבתי על עצמי כמישהי "שמשהו לא בסדר איתה" ואני כאילו עדיין בעלבון על התיוג שלי כחולה, מתביישת מצד אחד ומצד שני מרגישה כוסאמא של העולם - שהם יתביישו. זה תהליך ממש מורכב ועדין בשבילי לעשות את האינטגרציה של זה באישיות שלי. להגיד, כן, מצד אחד יש לי קשיים ויש לי תנודות במצב רוח - מצד שני, יש תרופות שאני צריכה לקחת, ואיתן אני אמורה להיות סבבה ובאיזון. ומצד שלישי, גם עם התרופות אני לא אותו דבר - אני לא אותה לילו, אני עייפה יותר, שמנה יותר ויודעת בלב שאני צריכה לקחת כל יום מאות מ"ג של כדורים פסיכיאטריים כדי להיות סבבה. אז זה קשה, קשה מאד. ואני בחרתי לא לקבל הכרה בביטוח לאומי, אז אני נאבקת להתפרנס, וממשיכה בדרך שעשיתי לפני שחליתי, לעבוד ללמוד, מנסה להתמודד. גם קודם היו לי התמודדויות, רק שקודם לא היה לזה שם. אני בוחרת שלא לספר במקומות עבודה על המחלה, חברים טובים ומשפחה יודעים, בגלל הסטיגמה. וזאת הסיבה שבחרתי גם לא לקבל קצבה - כדי שאני לא אהיה מנועה מלעבוד בעבודות מסוימות. לפעמים אני עדיין חושבת על זה, אבל מקווה שאוכל לשרוד בלי, זאת תמיד אופציה.

תודה שהגבת. יש לי איזה עניין לא פתור עם 'מחלה' ועזרה מצד אחד, ויהתמודדות' מהצד השני- המתח שבין להיות בשליטה ולהלחם לבין לקבל ולהתמסר. נשמע שאת נלחמת. מעריצה מי שמתמודד באיזון הנכון הזה. היו לי גם רגעים כאלו. תקופות שנלחמתי והיתה לי דעה ורצון ברור.. כרגע כותבת מתוך הרמת ידיים..וכמובן דכאון שמשתיק כל סקרנון ורצון... ובמקביל אני משתיקה את העולם בשקרים שטודו בום כדי לא להתמודד עם עצמי ועם כלום. עצוב. גוזרת על עצמי בדידות מתוך חוסר רצון להחשף. מי היה מאמין. החזקתי מעצמי כאדם פתוח וכנה. וגם חסר אגו. קל להגיד את זה כשאתה בטוב. אבל כיום לא יוצאת מהמיטה כדי לא להתקל באמת ולהודות שאינני. איבדתי אמון. אני לא מגיעה מבית אמוני. כולם עובדים ויוצרים. האמינו בי. ההתנהלות של ה'מחלה' במיוחד, וקצת גם התיוג שהתלווה אליה, רוקנו אותי מאמונה בעצמי. משם השבר. .

עינת יקרה אני כל כך מזדהה עם המילים שאת כותבת, ממש עם כל מילה ומילה. אני משתדלת מאד-מאד לפעול פחות ופחות מתוך מלחמה ומאבק, אני חושבת שזה חלק מהדפוס שהוביל למשבר הגדול שלי. משתדלת לפעול מתוך רצון ותקווה. הרצון כרגע מאד חלש יחסית לעצמי - אני גם מתמודדת עם דיכאון. אבל התקווה מחזיקה אותי, התקווה והזיכרון שזה הכל גלי, שהמצבים האלה באים והולכים. אני גם נמצאת באיזו התמסרות, אני נותנת לעצמי לראשונה בחיים לכאוב, להתאבל, להודות בחוסר מושלמות שלי, לריב עם אלוהים, להשלים עם ההורים שלי, להשלים עם זה שאני לא מי שניסיתי לדמיין שאני. אני גם חווה את הבדידות שאת מדברת עליה ובגלל זה כל כך חשובה לי הכתיבה כאן. בכל מקום שאני הולכת אליו אני פוגשת גישה שאומרת "אני רוצה את המחלה הזאת, אני הבאתי אותה על עצמי" ואת יודעת מה? היה זמן שהיה לי נוח להאמין בזה. כי זה נותן אשלייה של שליטה וזה נוח יותר. והדבר המפחיד באמת זה שקרה לי משבר, והגוף-נפש שלי יצאו מאיזון ולקיתי במחלה שממש ממש קשה לצאת ממנה, וזה חתיכת דבר גדול. כל מי שהיה בריא ולפתע חולה נאלץ להתמודד עם הסטיגמה והבידוד ומי שחולה במחלה נפשית על אחת כמה וכמה, אנחנו נדחקים לשוליים, לצל. צריך המון תמיכה והמון תקווה במסע הזה שאנחנו עוברות. והחברה לא מספקת לנו את זה - אנשים אחרים שמתמודדים עם מחלות נפשיות נשארים בארון, ואז אין לנו מודל לחיקוי, משהו לשאוף אליו. למרות שבמקרה של מאניה-דיפרסיה יש המון המון אמנים, פוליטיקאים ושלל דמויות מפתח שהתמודדו ומתמודדים עם המחלה וחיים חיים מלאים ומשפיעים אפילו על סביבתם. אני חושבת שזה טוב לתת לעצמך את הזמן להיות עצובה ולהתאבל ולתת מקום לדיכאון, לבושה, לכל רגש שעולה בך. אבל לנסות גם לטפל בעצמך ולהתקדם, להציב איזה שהן מטרות, שיהיו קטנות אפילו. אולי להתנדב, לעשות משהו שיזכיר לי שיש בעולם אנשים אחרים עם בעיות, שיכול להיות לי תפקיד. זה הדברים שנותנים משמעות בחיים. האם המשפחה יודעת ותומכת בך? האם יש מישהו שאת סומכת עליו ומדברת איתו בתקופה הזו?

יש לי הרבה מה להגיד בנושא. חלקו מחולק לשני חלקים בגלל שני מצבים בהם ביליתי בזמן האחרון והתחיל לדבר לגבי הנושאים האלה. אם היית שואלת אותי את זה לפני 3 שבועות הייתי אומרת לך אין טעם בחיים כאלה. אצלי כל שבועיים יש עלייה או ירידה. אין טעם בחיים כאלה כשכל שבועיים החיים נעצרים בגלל עלייה או ירידה ואין טעם להמשיך להעמיס על עצמי את כל הכובד אותי [הייתי באפיזודה אובדנית רצינית שהביאה אותי לאשפוז למשך 2 וחצי ממנו יצאתי רק לפני יומיים אם את שואלת אותי היום כמו שלילו אומרת אין מה לעשות חלקנו/רובנו צריכים לקחת מאות ולפעמים אלף מיליגרמים של תרופות ביום כדי שלא נעלה או נרד יותר מדי במצב הרוח שלנו וכוסאמא של כל אחד בעולם שחושב שהוא יודע איך זה לחיות עם שד כזה בתוכנו. עד שכל בן אדם חצוף בעולם שחושב שזה קל יחיה עם זה בתוכו למשך של 5 שנים או משהו וילמד שכל בן אדם מאיתנו שעדיין נלחם עם זה גיבור שכולם יסתמו את הפה. אני כן עם הכרה מביטוח לאומי וקצבת נכות אבל זה בכלל לא הולך למנוע ממני להיות מעצבת גרפית בעולם הזה. בתוך האשפוז יצא לי להכיר כמה וכמה סוגים של אנשים עם ביפולאריות. אחד שהתרופות שלו הרגו לו את הערנות כל היום ועשה לי את המוות בחיים במקום הזה. אחד שחי איך שהוא בשלווה כמה שאפשר עם זה ואחד שהגיע לשם בגלל ששילב תרופות עם אלכוהול ומנסה להסתדר כל פעם מחדש כמוני עד לאפיזודה הבאה. אין מה לעשות. לסבא שלי לפני שנפטר היה פרקינסון סכרת אלצהיימר וסרטן. אז יש אנשים שחולים עם ביפולאריות בגיל צעיר. כל אחד חוטף את שלו בגיל מסויים וממשיך לחיות עם זה. גם אני [מאובחנת כבר כמעט חודשיים] ביליתי המון במחקר וקריאה וללמוד ולדעת ואז הגעתי לשלב של הלוותר לעצמי ולהגיד כל קושי בחיים הוא בגלל זה אבל לא אנחנו לא צריכות ולא חייבות ולא יכולות להפיל כל קושי בחיים על זה כי לא כל קושי בחיים קשור לזה ואנחנו חייבות וחייבים להמשיך לחיות עם זה כי אין מה לעשות אלו החיים שלנו

אני מסכימה עם שתיכן ☺ ועדיין. מעבירה שעות ומים מ בניסיון להתנתק וחרדה.. חיפשתי טיפול. שוב. לא מטופלת ולא מוצאת מטפל טוב. ..

בינתיים יש לך ולנו את הפורום ואחת את השניה, זה עושה טוב לדעת שיש עוד מישהי ששותפה לרגשות ולחוויות. ראיתי גם שאת פסיכולוגית, אני גם למדתי פסיכולוגיה לתואר שני כשהמשבר שלי התחיל... עכשיו מנסה לחזור לחלום ללמוד תרפיה בלימודי תרפיה באמנות. לפעמים נראה לי שדווקא בגלל הרצון שלי להיות מטפלת כל כך קשה לי לקבל עזרה, ואני עובדת על זה ומפרקת את זה. עינת, ביררתי לך על פסיכיאטר בחיפה, קיבלתי את השם ד״ר אנטולי קוסוב שמקבל באזור חיפה והקריות. לגבי מטפלים, למה שלא תנסי לבדוק מישהו מהקופת חולים? ביררת זכאות לסל שיקום? זה משהו שאת רוצה?