מנהלי קהילה
מה תאמר לאדם על הגג?
שלום רון. באתי לדבר אתך. אני פה, ברשותך, כדי לדבר לטובת צד אחד מבין הצדדים הנצים שבתוכך, הצד שעדיין רוצה לחיות.
אני רוצה לדבר אתך כי אפילו בבית המשפט, אפילו במדינות טוטליטאריות, אפילו במשפטי האינקוויזיציה, הייתה לכל אדם זכות לסנגור שמדבר לזכותו, ואילו אתה מינית את עצמך לתובע, לשופט ולתליין גם יחד. אז אני מבקש את הזכות להיות הסנגור שלך.
ראשית, אני רוצה לומר לך שאני מבין שאתה נמצא במצב שהוא, באמת ובתמים, קצה גבול היכולת. כמות הכאב שאתה מרגיש, ויותר מזה, כמות הכאב שאתה חושש שעוד מחכה לך, היא ללא ספק ענקית. אתה בטוח שזוהי סיטואציה בלתי נסבלת ששום דבר לא דומה לה, שאי אפשר ללכת ממנה הלאה, שאי אפשר להתגבר עליה, שאתה מוכרח לעשות משהו כדי להפסיק את הבלתי נסבל, את הכאב שהגיע לממדים בלתי אנושיים. אולי אתה גם מרגיש תשוש ומובס מול כוחות חזקים ממך שאין לך יותר כוח לצאת נגדם, נגד הרוע, הציניות והשחיתות שנתקלת בהם.
אני מכיר, מקבל ומבין את הלגיטימיות של הכאב שלך, של תחושת חוסר הפתרון הטוטאלי, תחושת סוף הדרך. יש מקרים שבהם מגיע מצב שבו בן-אדם אומר: זהו, עד כאן אני מוכן לסבול ולא יותר. אני מכיר בעובדה שאתה הגעת למצב הזה. ובכל זאת, אני הולך לנסות לדבר אתך בכוון השני. אני עדיין מאמין שיש, אצלך בפנים, צד ששוקל אחרת.
אתה בוודאי אומר לעצמך, מי החכמולוג הזה שבא לפתות אותי לא להתאבד. בעיניך אני אולי סתם איש מקצוע שמקבל כסף ושמוכן לעבוד עליך בכל דרך אפשרית רק שלא תעשה את המעשה. אני מבקש שתאמין לי שזה בכלל לא המצב. ברגע הזה שאני מדבר אתך אני לא רק פסיכולוג ולא שוטר ולא קצין ולא עובד סוציאלי. ברגע הזה אני בן אדם מבוהל מאוד מן המעשה שאתה רוצה לעשות.
ואל תחשוב שאני תמיד נגד התאבדות. תן לי להבהיר לך, דבר ראשון, שעמדתי אינה אומרת שבכל מקרה אסור להתאבד. אני אישית לא חושב שזה תמיד חטא להתאבד. יש מצבים שבהם אדם אומר "טוב מותי מחיי" ובהם אני אכבד החלטה שלו לעשות את זה. לכן אני רוצה לבקש ממך לשמוע אותי, לדבר איתי, לשקול את הדברים שאני אומר. ואם, בסופו של דבר, אחרי שתשמע אותי, תגיע למסקנה שבכל זאת טוב מותך מחייך, ושאין סיכוי ואין תקווה ואין בשביל מה לשאת את הכאב הזה, אני לא אפריע לך!
לכן, רון, אם אני מבין אותך נכון, מבחינתך ישנה רק דרך אחת להפסיק את הסיוט שאתה עובר: לכבות את המודעות שלך, לכבות את האור, לשים קץ לכל אפשרות להרגיש, לחשוב, לחיות לסבול.
הייתי אפילו אומר שמבחינתך, האופציה היא לא רק בין מצב בלתי נסבל לבין הפסקתו. זה לא סתם מצב בלתי נסבל, אלא מצב שעלול להיות יותר ויותר גרוע. נדמה לי שבתחזית שלך, הסבל העכשווי עלול להיות רק התחלה של סבל גדול עוד יותר. לכן, ההיגיון שלך אומר לך לשים קץ לחייך עכשיו. אתה בוודאי מאמין שאילו היית משתכנע לא להתאבד, פירוש הדבר לא היה לחזור למסלול החיים הרגיל אלא להתחיל מסע ארוך של סבל, ואולי של בדידות, השפלה ובושה. אתה כנראה אומר לעצמך: לא רק שאני חייב לגמור עם הסבל המיידי שיש לי, אלא שאם אוותר על ההחלטה להתאבד, אם אאבד את האומץ לעשות את המעשה הזה עכשיו, אז אצטרך להתחיל דרך ארוכה של סבל יומיומי, לצאת וללכת באשפתות, ולהתחיל מאפס, ולזה אין לי עוד את הכוחות.
היגיון נוסף שאני רואה מאחורי הרצון שלך למות זו התחושה שאתה נמצא לגמרי לבד עם הבעיה שלך, שאין אף אחד בעולם שיכול לעזור לך. אתה מרגיש כנראה בדידות אין-סופית בתוך עולם אין-סופי. תחושתך היא שזה הפתרון היחידי לבעיה שנראית מכל הבחינות האחרות בלתי פתירה. נדמה לי שבעולם שלך יש רק דבר אחד: הסבל, הסבל, הסבל, ומולו רק מוצא אחד: המוות.
אולי אתה מתפלא מדוע אני אומר דברים אלה, מדוע אני מנסה לומר לך בצורה מוזרה כזאת שאני מאשר את ההיגיון שברצון שלך למות. אתה אולי אומר: מה, ככה אתה רוצה לעזור לי להתאבד? אני רוצה לומר לך בצורה חד-משמעית: אני יוצא מתוך הנחה שאתה לא רק רוצה להתאבד, אלא שיש חלק בתוכך שעדיין רוצה דווקא לחיות, ואני רוצה, ברשותך, להיות לצד הזה לפה.
(הערה- אני עם מחשבות אובדניות כבר המון זמן. נכון לעכשיו אין לי כוונה קונקרטית להתאבד. כבר הייתי במיון. אין עילה לאשפוז כפוי. אין צורך לשלוח לי משטרה הבייתה.)
אוליב
קראתי.יפה ומרגש