בשבילי האשפוזים שם היו טראומה של ממש. מעבר לכך ש"רכשתי" סימפטומים נוספים. הצוות ברובו נוקשה. במידה מסוימת צריך נוקשות, אבל הם מתייחסים למטופלים כמו לרובוטים שצריכים לאכול. כאילו אין מאחורי הגוף הזה בנאדם עם נפש ונשמה, עם כאב וחוויות, עם דעה. מבטלים את דעותיך, מכריחים אותך לחשוב כביכול כמוהם ולהסכים איתם בכול. וממש לא רק בקטע של אוכל. אבל גם. למשל- לי הכניסו לראש שהמקצוע שלמדתי לא טוב לי ואני לא טובה בו (יופי...תעצימו בי את האפס ביטחון עצמי שיש לי). מביאים לי כדור שעושה אותי אפטית עייפה וכההת רגשות, אני אומרת שלא טוב לי איתו אז עונים לי- את לא משתפת פעולה! נוסף לכך, רק שם מסוגלים לומר לי "את חסרת תקנה" תישארי כך כל חייך. השקילה השבועית והוועדה בימי רביעי היא כמו בית משפט שתמיד את יוצאת משם לא בסדר. אם לא עליתי מספיק- יוצאים מנקודת הנחה ששיקרתי ולא אכלתי מספיק (גם אם הייתי במחלקה כל השבוע ותחת השגחה), ואם עלית הרבה , ואת מבואסת (לגיטימי, לא? בכל זאת אנורקסית..) כועסים למה את לוקחת את זה קשה ולמה בוכה. ושוב- לא "משתפת פעולה". תחושה כזו שרואים בי גוף שיש לפטם כמה שיותר מהר ולהעיף. באשפוז האחרון הרופא נתן לי תאריך שחרור די בתחילת האשפוז ואמר לי כמה שתעלי, תעלי- את משתחררת בתאריך הזה. אם ביקשתי לשים משו בתפריט ולא רציתי ריבה (כי לא אוהבת! גם לפני האשפוז) הדיאטנית אומרת לי את לא רוצה ריבה בגלל הראש החולה! את חייבת! מי את שתגידי לי מה אני אוהבת ומה לא??? הכרתי שם דיאטנית אחת שהייתה ממש בראש אחר, מבינה ותומכת. היא הייתה נקודת אור שם, אבל ממש. ולצערי אחרי שילדה עזבה את המחלקה. כמובן שמי שבסכנת חיים כדאי ללכת לשם להציל את הגוף שלה...החיים הם מתנה ומבחינתי צריך לעשות הכל למען הצלת החיים שלנו. אבל אחכ צריך לטפל הרבה בתוצאות הנפשיות בעיקר והסימפומטיות. אם את לא בסכנת חיים לדעתי כדאי לנסות אופציות הרסניות פחות....ממה ששמעת ממס' בנות- מכון אגם בת"א עושים עבודה מדהימה. אני מנסה גם. שווה לתת צ'אנס. והכי חשוב- לא להרפות ולא לוותר על החיים(: