הי וברוכה הבאה. לפי מה שאת כותבת נראה שיש לך תובנות חשובות לגבי הפרעת האכילה עימה את מתמודדת הרבה שנים. את אומרת שאת בטיפול בקופח, האם זהו טיפול המיועד להפרעת אכילה? בדרך כלל הטיפול הינו משולב- פסיכולוגי, תזונתי ואם יש צורך גם תרופתי- פסיכיאטרי על מנת להקל על המחשבות הטורדניות והחרדה מהאכילה. אם זהו הטיפול שאת מקבלת בעיקר צריך סבלנות. הפרעת אכילה יכולה להיות עקשנית מאד ולכן הטיפול יהיה ארוך טווח. אם זהו לא הטיפול שאת מקבלת אני ממליצה שתפני דרך רופאת המשפחה שלך למרפאה המיועדת להפרעות אכילה באזור מגורייך. לא נשמע לי שאת צריכה לוותר על זוגיות וכו, אלא לטפל בהפרעת האכילה, וללמוד לחיות בצידה במקום שזו תנהל כל צעד ושעל שלך. זה אפשרי. אנחנו פה לכל שאלה בדרכך. בהצלחה.

היי מיכל, כן, אני מטופלת בטיפול משולב. מה אם אני מרגישה שאני נהיית תלותית מידי בבן זוג בגלל חוסרי הביטחון שבאים עם ההפרעה (או בעצם גורמים לה?) זה לא יכול להזיק לקשר ולטיפול כאחד?

זוהי תגובה טבעית. חשוב ביותר שתדברי על הנושא בטיפול ואולי תשקלי יחד עם המטפלים להיפגש עם בן זוגך ולברר את הנושאים הללו

היי סטודנטית80, אני חדשה באזור ונעצרתי על ההודעה שלך, הרבה קווי דימיון שמזכירים לי את אני של לפני לא מעט שנים. גם אני לא בקלאסי, כן בתקין, קל להסתיר וקל לשמר.. אצלי השיא היה בלימודים לתואר ראשון, בגיל קצת יותר מבוגר, אבל השיא גם הביא אותי לטיפול, או נכון לומר טיפולים. הפסקתי לנסות כשהמטפלים הרימו ידיים.. אמרו לי שאני כרונית וכנראה שאז הפסקתי לנסות. אז ראשית, הכרתי ומכירה לא מעט במצב הזה ואפשר לצאת מזה, אפשר גם לא, הרבה תלוי בך ובאנשים שמלווים אותך. לגבי הבן זוג, מזדהה עם כל מה שרשמת, לאורך שנים נראה לי שאני רעה אם אני מנהלת מערכת זוגית כשאני לא בריאה, ילדים בכלל נראה לי אגואיסטי להביא לאמא חולה, היום אני יותר מעשור מגילך, רווקה, את כל מערכות היחסים שהיו לי בדרך דאגתי לגמור מהסיבה הזו בדיוק.. מניסיוני אוכל רק להציע לך לשאול את עצמך שאלה אחת- האם בן זוגך עוזר לך לדכא את ההפרעה או תורם לה... ההחלמה בסופו של יום לא קשורה לאם הוא יהיה שם או לא.. אבל הוא כן יכול לתת דחיפה קדימה או לחילופין דחיפה אחורה.. בכל מקרה בהצלחה רבה :-)