מנהלי קהילה
רוצה לשתף...
הרבה זמן לא הייתי כאן.
עברתי סוג של "גמילה" מההתעסקות במחלה.
"גמילה" מההגדרה - בולימית, שהרגשתי שמאפיינת אותי בצורה יותר אמיתית מכל שאר ההגדרות.
ולמה אני קוראת לזה גמילה?
כי אמנם הגיעה בסופו של דבר הקלה מאו גדולה, אבל שינוי ההרגל הזה שדבק בי כל כך הרבה זמן היה קשה ומענה.
התקופה האחרונה שעברה עלי הייתה תקופת מבחנים, כנראה האחרונה בחיי (או לפחות לשנים הקרובות).
תקופה ששנה אחרי שנה עברה בדיוק אותו הדבר:
עירפול חושים מוחלט, בולמוס יומיומי, טשטוש, חוסר יכולת לשבת וללמוד, בריחה, הלקאה ושנאה.
למבחנים הייתי ניגשת מובסת, בידיעה שהשקעתי 20% בלמידה ו-80% במחלה.
הייתי מעורפלת. אדישה.
והפעם זה היה אחרת.
לראשונה בחיי חוויתי חרדה!!
ממש ישבתי ולמדתי לבחינות, הרגשתי את הפחד והסתכול - ולא ברחתי.
הרגשתי את הגוף שלי רועד וכואב, את הנפש שמבקשת משהו שינחם אותה - ולא נתתי מענה מיידי.
נשמע רע נכון? אז זהו שלא!!!
אני נשבעת שזו הייתה התחושה הכי מדהימה שהרגשתי בשנים האחרונות.
כי סוף סוף הצלחתי להרגיש!
סוף סוף נתתי לגל להופיע ולהציף אותי מבלי להתנגד או לברוח למקום "טוב יותר".
כל רגע שעבר עלי בחרדה ולא בבולמוס היה רגע מבורך.
כשהצלחתי לשבת ולנשום, גיליתי שיש מגוון עצום של דרכי נחמה לא מיידיות ויעילות פי מליון!
והנה, התקופה הזו מאחורי.
היא עברה טוב, ואני בפעם הראשונה - גאה בעצמי!
כי אשכרה הצלחתי במשהו לא בפוקס ולא במקרה - רק בגלל שהשקעתי ונלחמתי.
מקווה להמשיך בדרך הזו, וכל יום להתרחק עוד צעד קטן מהמערבולת שביליתי בה בערך 8 שנים....
המון תודה לאלו שתמכו בי לאורך הדרך... :)
דנה אברמוביץ
יקירה, שמחה לשמוע ממך (באמת תהיתי לאן נעלמת...) ושמחה עוד יותר לשמוע על התהליך שאת עוברת. גם אני גאה בך ומאמינה שתצליחי!