שלום לכולם, אני מאובחנת מזה כשנה וחצי כביפולרית, כאשר לפני כן היו לי דכאונות שבאו בגלים בתקופות שונות בחיי (וכנראה גם מאניות שהיו לא מאובחנות). אני מטופלת בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח שהתחלתי ממש בסמוך לתחילת המשבר (שקרה לראשונה לפני שנתיים וחצי).
לאט-לאט אני מתחילה להבין מה עובר עליי, מה קשור לחוסר איזון ביו-כימי במוח שלי ומה חלק ממני - ממי שאני, מאיך שאני חווה את המציאות ואיזה יחסים יש בין הדברים, ולומדת לשמור על עצמי ולחיות אורח חיים ולסגל גישה לחיים שייטיבו איתי.
האתגר לא פשוט, כי חשבתי שאני אצטרך לוותר על "חלומות" שלי בגלל המחלה, ובכלל אני עדיין בתהליך אבל על זה שקיבלתי תיוג כ"חולה".
אבל אני עושה תהליך ומנסה לתת לזה את המשמעות שלי, אני מקשיבה לפסיכיאטר שלי כי הוא המומחה בנוגע לאיזונים ביו-כימיים של המוח ואני מאד לא רוצה להגיע למצבים שהגעתי אליהם בעבר. ומקווה שעם הזמן והסבלנות אני אוכל לעשות אינטגרציה לדבר הזה בזהות שלי, כמשהו שיש לו משמעות אבל שלא מגדיר את כל מי שאני.
קשה לי מאד עם התרופות, בגלל העלייה במשקל והעייפות. אני לוקחת דפלפט כרונו במינון 750 מ"ג וסרוקוול XR במינון 150 מ"ג.
עליתי ב-7 קילו מאז התחלתי לקחת את התרופות ואני מתקשה מאד לקום בבוקר. הייתי תמיד אדם אקטיבי, רזה, חיוני ובכושר טוב וקשה לי שהפכתי לבטטה יחסית לעצמי, אבל אין לי אופציה לקחת תרופה אחרת, ניסיתי והניסיון היה כל-כך רע ומר... גם להפחית במינון של הסרוקוול לא היטיב איתי.
למרות כל הקשיים אני מנסה להיות אופטימית, ממשיכה לעבוד וללמוד ולטפל בכלבה שלי ולא מוותרת לעצמי למרות העייפות והקשיים.
מעניין אותי לשמוע סיפורים נוספים ולשמוע איך אתם מתמודדים עם התרופות? עם האבחון והסטיגמה, והדימוי העצמי?
אולי דרככם אני אקבל השראה ותמיכה ואולי רעיונות איך להתמודד עם תופעות הלוואי של התרופות.