בננה יקרה. אני מבינה את הבלבול והמבוכה אבל באמת שההגדרה לא חשובה חשוב מה באמת את מרגישה ועד כמה זה פוגע באיכות חייך או בתפקוד שלך. גיל ההתבגרות אכן מאופיין בסערות נפש והטלטלות רגשיות. הגוף גדל במהירות המוח הופך משוכלל יותר ומה שראית והבנת אתמול הוא לא תמיד מה שאתה רואה ומבין היום.... לפעמים כל יום מישהו אחר נצפה במראה וזה מבלבל. יחד עם זאת אין להקל ראש בתחושות של חוסר אונים, חוסר תקווה שמתמשכים לאורך כל היום. ממתי שמת לב לתחושות אלו?, כמה זמן את חווה אותן?, בת כמה את? האם חלו שינויים מיוחדים בחייך?, אשמח אם תעני ונוכל להבין ביחד מה קורה לך....

תודה שענית :) אני בת 15, והתחושות האלה התחילו באמצע כיתה ח' בערך, וזה בערך היה מאז ועדיין גם עכשיו... ומה זאת אומרת שינויים מיוחדים בחיי?

הכוונה לשינויים מיוחדים בחיים היא כמו: האם חווית אובדן?, האם היה שינוי בסטטוס המשפחתי שלך כמו למשל גירושין של ההורים?, האם היה שינוי במצבך החברתי בכיתה או בלימודים?, האם התחושות הללו מופיעות סמוך למחזור החודשי?

אני גם בגיל ההתבגרות, בגילך גם נגשתי לאתר כמוני. בגלל שראיתי שאצלי זה נמשך מעל שנתיים אז הלכתי לטיפול פסיכאטרי ( ברצון שלי) ,תשאלי את עצמך אם נראה לך שאת זקוקה לטיפול ואם את רוצה, לבקש טיפול או עזרה זו לא בושה. כך תדעי בוודאות .

1. צודקת תוכלי ללכת לעשות טיפול דרך קופחולים. :) 2. את יכולה לבקש שזה ישאר אנונימי. אני לא זוכרת אם מתחת ל16 אפשר שזה אנונימי.

1. אפשר לקבוע דרך רופאת משפחה , אפשר לעשות אבל זה תלוי בך 2. מהפסיכולוגית שלא תשתף את המשפחה במה שעובר עלייך אבל כן זה יעלה, אבל לא כמו פרטי. פרטי בדרך כלל 450 שקל לשעה ודרך קופת חולים זה 200 , אני הלכתי פעם אחת. ואז הועברתי לפסיכאטרית. 3. למה בעצם את לא רוצה לספר?

1. אוקיי תודה! ובכללי תודה רבה שאת עונה על כל השאלות שלי :) 2. זה טוב שהפסיכולגית לא תשתף את המשפחה במה שעובר עליי אבל מה אם אני לא רוצה שהם ידעו שאני בכלל הולכת לאחת כזו? כמו שכתבתי מקודם אני כולה בת 15 אז אני צריכה את ההורים כדיי ללכת לטיפול, לא משנה איזה... לא? 3. פשוט אני גם לא רוצה שהם ידאגו ואני לא רוצה לספר להם עד שאהיה ממש בטוחה שזה רציני ולא איזה סתם קטע כזה של מצב רוח רע לפעמים...

1. בכיף חח אני באה בשביל לעזור 2.ו3 ביחד התשובה . אם את לא כל כך בטוחה פשוט תחכי שנה או!! אם את מרגישה שזה מחמיר !, אני לא יכולה להגיד לך בוודאות לגבי עם ההורים ידעו על הטיפול עצמו, תוכלי לשאול את הרופאה, ( אם כן תחכי עד שנה כי 16 זה אנונימי לגמרי. או תרגישי החמרה במצב )אני לא הכי בטוחה איך לעזור לך בקשר לזה כי ההורים שלי ידעו מזה מתחתחילה. אם תרצי אעזור לך גם איך אפשר לדבר עם ההורים .זה באמת לא נורא כמו שאת חושבת.

בננה יקרה. את אומת שתחושות אלו התחילו מאז כיתה ח אז לפי החישוב שלי מדובר בערך בשנה שנה וחצי של תחושות מעורבות שמטלטלות אותך. אני לא חושבת שאת צריכה להיתפס לעניין של הגדרת הדיכאון. זה לא כל כך משנה איך קוראים לדברים זה משנה עד כמה הם מפריעים לנו ופוגעים באיכות חיינו. אנשים מקבלים יעוץ פסיכולוגי גם כשהם לא בדיכאון. פנייה לסיוע יש כאשר אתה לא רוצה/ יכול להישאר עם התחושות שלך לבד וכאשר את מעוניין לשפר את איכות חייך. פנייה לעזרה נעשית הרבה פעמים מתוך מקום של כוח ושל רצון לשפר. אני מבינה שיש לך קשי עם שיתוף ההורים ואת חוששת להכביד עליהם. יחד עם זאת אני לא מציעה לך להישאר לבד עם תחושותייך. מה דעתך לשתף את יועצת בית הספר? היועצות יודעות הרבה פעמים על מקומות אליהם בני הנוער יכולים לפנות ולהיעזר גם מבלי לשתף הורים. ניסיון אובדני של חברה גם אם לא קרה לה דבר בפועל עלול לטלטל ולהפחיד ולפעמים לעורר מחשבות שלא היו קודם.... מדוע את חוששת כל כך משיתוף הורייך?

את היועצת של הבית ספר אני מכירה, כבר דיברתי איתה כמה פעמים ואני לא מרגישה מספיק מחוברת אליה כדיי לדבר איתה על זה... וגם לא נראה לי שהיא תבין בכל אופן...