מחשבה מטרידה אותי לגבי מועד חזרה לעבודה, כולם אומרים שקודם אחלים ואבריא, בל באותה נשימה שואלים אם אחזור כבר בראשון הקרוב. אני מרגישה שכולם שואלים כי אני משדרת חיוביות ומדווחת שמשתפרת וגם כי לא באמת רואים את התסמינים שאני חווה אלא אם ממש מתמקדים בהליכה שלי..אני היחידה שיכולה לדעת מתי החלמתי. אני בעצם צריכה אישור לא לחזור חצי כוח לעבודה. רק אני יודעת מה אני מרגישה בגוף כי לא רואים. איך אפשר להחלים בלי הלחץ הזה לחזור לשגרה?

סנו, נגעת בכל כך הרבה דברים. קודם כל אני חושב שרבים יזדהו איתך - הסימפטומים של טרשת נפוצה הם שקופים וקשה מאוד לאנשים מבחוץ להבין שניתן להיראות טוב ומבפנים קורה ומרגישים משהו אחר לגמרי. לגבי החזרה לעבודה או פעילות. חשוב לציין כי כדי להשתקם צריך למצוא איזון, בין שני קצוות אשר משניהם יש להתרחק ולהימנע. מצד אחד, לאחר התקף לא נכון לשבת או לשכב ולא לעשות כלום (בניגוד אולי למצבים רפואיים אחרים) - הפעילות והתנועה הנכונים תורמים לשיקום. מצד שני חזרה מהירה מידי לעצימות גבוהה מידי אכן יכולים לעורר לחץ ולפגוע בשיקום. לכן יש למצוא את האמצע הנכון ובמידת הצורך להשתמש ברופא המשפחה ובהמשך ימי המחלה כדי להתאושש. בכל מקום עבודה הנורמות והנהלים שלו. יש מקומות שיכולים להבין שצריך לחזור בהדרגתיות ומאפשרים זאת, לעיתים יש את אחד המנהלים שמכיר ויודע על המחלה ועימו נכון לדבר או שיש מקומות בהם יש חופש לעובד להשקיע ככל יכולתו. חשוב שאת תדעי כל פעם מהו האמצע הנכון בשבילך (ושאותה נקודת אמצע לאט לאט גם זזה ומשתנה עם הזמן) ותעשי הכל כדי לנהל את השיקום הנכון של עצמך. שוב, במידת הצורך נגשים לרופא המשפחה לעוד ימי מחלה.

תודה ערן, אני הייתי רוצה לספר למנהל שלי אבל כשסיפרתי לו על ההפלה שעברתי לפני חודש, שבגללה ההתקף אגב, הוא ישר אמר שיספר למנכל ולמשאבי אנוש. לא חושבת שכדאי לספר על הטרשת כי הם עלולים למצוא דרך להעזיב אותי. כרגע לפחות במקרה של הפלות יש יותר מודעות לכך שברור שאסור לפטר ואני איכשהו אולי מוגנת. הלוואי והמצב היה ברור גם במקרה של טרשת.

אני מצטער לשמוע שזוהי התחושה במקום העבודה. הלוואי והמודעות וההבנה היו גבוהים יותר. אך לצערי אני שומע זאת פעמים רבות ומבין שיש מקומות עבודה בהם לא יפרשו נכון וייתכן שמקום התעסוקה יפגע בגלל שיודעים על הטרשת הנפוצה. אני כותב זאת בצער רב בגלל ניסיוני עם מטופלים. לצד זאת, שיתוף וידיעת המחלה במקום העבודה מאוד עוזרת ותורמת ואנשים שעשו את הצעד והיה מקום שידע לקבל זאת חוו הקלה גדולה. ברוב המקרים אני ממליץ לשתף, אך מכיר בכך שיש מקומות בהם אין זה מתאים.

אני מצרף מחקר בנושא שאמנם בוצע ב- 2013 באוסטרליה, אך אני חושב (לדעתי בלבד) שמייצג גם את המצב בארץ. זה שיש בוס חם ואנושי זו כבר התחלה טובה. הכי עוזר (מניסיוני) שיש מקרה אחר בחברה בו מישהו הודיע על מחלה כרונית למעביד ואז ניתן ללמוד מניסיונו. אני חושב שמכיוון שסיפרת על ההפלה אפשר אולי ללמוד על גישתו של המעסיק לבעיות או טראומות גופניות. * נקודה חשובה - רבים אומרים לי שמחכים שלא תהיה ברירה ובגלל התדרדרות המחלה והאילוצים כ"שכבר אי אפשר אחרת" יספרו למעסיק. אני חושב שטוב לספר על המחלה דווקא ברגעים של רימיסיה (הפוגה), כאשר ניתן לראות שאין המחלה פוגעת באופן משמעותי בתפקוד. במילים אחרות כאשר הוא יכול לגלות שהעובדת המסורה והטובה הייתה בעצם כל השנים ועבדה לצד מחלת הטרשת הנפוצה ולכן גם בעתיד לא צריך (חס וחלילה) להפלות אותה. טוב שבשיחה הראשונה על המחלה לא יהיה צריך לדבר על הגמשה או התאמה של מקום העבודה. מניסיוני קל יותר למעסיקים לקבל את המחלה כאשר הם מגלים שהיא לא פוגעת בעבודה, ועצם השיתוף מגיע מתוך הכרה בקשר שנוצר במקום העבודה והרצון להיות פתוחים ולא להסתיר.