היי. כתבת מילים שהייתי יכולה לרשום בעצמי. מזדהה לגמרי. בעבר הייתי רגשית, עם תקופות שמחות מאוד ו דכאונית. מגיל 26. לפני 4 שנים אובחנתי אחרי שסיימתי/ התפטרתי. מאז אני לא מצליחה לחזור או אפילו פשוט להיות משהו. .. הערך העצמי והציפייה לחוסר המחויבות. ומצד שני החוסר איזון. אני לא מאוזנת. טרם. אכתוב עוד בהמשך. זה בדיוק הנושא שמטריד איתי. ונשמע שאת מגדירה את עצמך כיציבה ☺

היי, תודה על התגובה. ממש לא מגדירה את עצמי כיציבה... בכללי לא מגדירה את עצמי, אבל יציבה - טוב, יציבות זה לא הצד החזק שלי, אבל יחסית לעצמי (והרי הכל בחיים יחסי) אני יותר בטוב. עינת, ציינת פעם שסיימת לימודי פסיכולוגיה, נכון? מאיזו עבודה התפטרת?

היי, את כתבת מאוד יפה ואני מזדהה עם כל מילה. יש לי הפרעה בי-פולרית גם כן כיום אני בת 22 מאוזנת פחות או יותר.. עדיין מחכה לימים טובים יותר.. הסטיגמה איתה אנו נאלצים להתמודד קשה מנשוא ולא רק בגלל השקפת העולם החיצונית של החברה בה אנו חיים, אלא גם בגלל הדעות הפנימיות שלנו. טרם הייתי בטיפול פסיכולוגי, אולי אתחיל בזמן הקרוב. מאוד מקווה שיום יבוא והעולם ייראה במחלות הנפש השונות מחלות רגילות כמו שאר המחלות.

היי לכולם סורי שנעלמתי הייתה לי בעיה טכנית לגמרי לצערי לא רק שיש לי דעות די גרועות על מאניה דפרסיה אלה גם יש לי את ההוכחות העצובות והמחקריות לגבות את הדברים העצובים שאני יודעת על החיים האלה עוד מהימים הראשונים שלי עם האבחון..עכשיו תקופה כבר כמה חודשים אחרי האבחון אני עדיין אם אותן דעות אפלות על החיים האלה אבל משתדלת להסתכל מעבר לזה ולתת לדברים אחרים מקום בחיים שלי. אז הי אני שני בת 23 חייתי כבר 5 שנים עם דכאון שבה והלך[ורק היום יודעים למה] אני סטודנטית חופשית לאומנות אנימציה ותלת מימד ואם הכל ילך כשורה מבחינה נפשית מתכוונת שנה הבאה לחזור ללמוד במכללה.

אני לא יודעת מה מקורות המידע שלך, אני למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה וגם לאחר האבחון שלי התייעצתי עם פסיכיאטרים מומחים שונים וקראתי חומר רב בנושא. הפרעה דו-קוטבית היא ברת טיפול, הטיפול התרופתי בשילוב עם הקפדה על אורח חיים מאוזן ויציב וטיפול פסיכותרפויטי עוזרים למטופלים רבים להתייצב ולחיות חיים מלאים ומספקים לא פחות ואולי אף יותר מאנשים כביכול "בריאים". יש המון בעלי הפרעה דו-קוטבית בין הפוליטיקאים, אנשי העסקים, האמנים, המוזיקאים ושלל הדמויות המשפיעות ביותר בחברה. מספיק לעשות חיפוש קטן בגוגל כדי לקבל רשימה בלתי נגמרת של דמויות מפתח היסטוריות. כיום, הרבה מהמטופלים הידועים נשארים בארון בגלל הסטיגמה, מה שחבל - כי זה היה מעודד ותורם לדימוי העצמי הכה שברירי של המאובחנים החדשים. יש כיווני מחקר מעניינים מאד עבורי שמחברים בין ההפרעה לחשיבה יצירתית-אמנותית, אינטליגנציה ויכולות רוחניות. כל אלה דברים שאני מקווה לחקור ולנסות על עצמי בעתיד. כמובן שיש גם הרבה עצב וקושי, יש תקופות מחורבנות ואיומות - אבל יש משהו מאד ייחודי בקשת הרגשית הרחבה והצבעונית שיש לנו, שמתמודדים עם ההפרעה. מה שברור לי, זה שמדענים ופסיכיאטרים ממש לא מבינים הרבה על הפרעות נפשיות בכלל ועל הפרעה דו-קוטבית בפרט. ואנחנו כאן יכולים ויכולות, בעזרת החוויות והידע האישי שאנחנו צוברות, לתרום להבנה טובה יותר של התופעה הזאת.

מאוד מאוד מזדהה. אני אובחנתי לפני כשבועיים ומאז קצת קראתי וגם ניסיתי לפנות לעמותות. ברוך השם חזרתי לעבודה ואני מתפקדת לא כרגיל אבל מצליחה. אני מהנדסת תעשייה וניהול עובדת באזור המרכז. בהתקף הראשון נעדרתי מהעבודה חצי שנה, לא הסכמתי להיפגש עם חברותיי הקרובות שלושה חודשים, הרגשתי שאני משוגעת ואשאר משוגעת למרות שכולם כולל רופאים אמרו לי שזה יחלוף. זה הגיע לי כרעם ביום בהיר. לקח לי המון זמן להתייצב גם כשחזרתי לעבודה התחלתי ב 50 אחוז ובמשך חצי שנה העלתי בהדרגה את אחוזי המשרה עד שהגעתי ל100 אחוז. הייתי "יציבה" רק חודשיים עד שהיה לי את בהתקף מאני הראשון שלי, בהתחלה הוגדר כהיפומאניה אבל לא הסכמתי לקחת כדורים, זה הוביל לאישפוז. הסטיגמה נוראית, הטיפול בישראל מטעם משרד הבריאות מתחת לכל ביקורת ואפילו העמותות דורשות שתהיה מוגדר ב 40 אחוז נכות בשביל לקבל עזרה. איפה אנחנו חיים?? בסוף 2017 מרגישה שהנושא של הפרעות נפשיות בפיגור של לפחות 50 שנים. מצער מאוד. ברוך השם (כן אני מאמינה אבל לא דתיה, מסורתית) יש לי סביבה תומכת מאוד שבזכותם אני יחסית מאוזנת היום. כולם רוצים שאני אחזור להיות איך שהייתי לפני שנה וחצי אבל אף אחד לא מבין שעברתי משהו ענק לא רק גדול, הייתי בתחתית של התחתית הרגשתי נורא, היו לי מחשבות שווא נוראיות שאת חלקן לא סיפרתי לאף אחד. זה משנה אותנו.. כל אחד שעובר חוויה קשה בחיים עובר שינוי, לא נשאר אותו אדם. לסיום, קצת התפזרתי אבל מרגישה שאני חייבת לעשות משהו מתישהו בחיים בשביל לשבור את הסטיגמה הזאת. מקווה שבאמת אגשים את חלומי.

זאת באמת חוויה מטלטלת עד היסוד, זר לא יבין זאת. אפילו לי מול עצמי קשה לפעמים להגיד שזה חלק ממני, מה שקרה שם, בעוד שיש חלק שרוצה להגיד - זה היה רק חלום, זה לא באמת. אבל אני יודעת, שיש לזה משמעות - עבור החיים שלי, משהו שהייתי צריכה ללמוד, משהו שהייתי צריכה לשנות. השינוי הזה יכול להיות לטובה או לרעה בחיים שלנו - זאת גם בחירה שלנו, לאן לקחת את זה. אם להקשיב לכל מה שאומרים על זה - שזאת הפרעה ואנחנו "מופרעות" או לחפש מידע נוסף - כמו ארגונים שרואים במשבר מאני או פסיכוטי משבר רוחני (שכחתי את שם הארגון, אחפש וארשום כאן), גישות הוליסטיות שעוזרות להרגיע ולהתמודד בדרכים שהרפואה הקונבנציונלית והפסיכיאטריה לא מכירות (מדיטציה, יוגה, תזונה ועוד ועוד) וגם מציעות הסתכלות שונה על המצב לאו דווקא כהפרעה אלא כדפוס. גם לי מאד קשה עם החזרה לשגרה, לקח לי המון זמן לחזור לתפקד מאז שהמשבר התחיל ובגלל שפחדתי מתגית לא הלכתי למצות את הזכויות שלי בביטוח לאומי, מה גם שאני לא בטוחה שהייתי מוכרת כנכה ב-40 אחוז, כפי שהם דורשים עבור קבלת קצבה וסל שיקום. יש בי חלק גם שמתנגד לקבל את זה, בגלל שאני מסרבת לראות בעצמי חולה ונכה ולא רוצה לעמוד ולשכנע בכך אף אחד, המחשבה על זה לא נעימה לי. אבל אין ספק שעד היום אני מתמודדת עם תהליך האינטגרציה של ההכרה באבחון וגם עם תסמינים שקשורים אליה - אני עדיין רגישה מאד, זה משהו שתמיד היה ותמיד יהיה וצריכה להקפיד מאד על שגרת החיים שלי כדי להשאר מאוזנת גם עם התרופות ואני עדיין מתמודדת עם תופעות הלוואי של התרופות - השמנה, עייפות, הגבלות על צריכת אלכוהול והשפעות על השינה שלי.

לגמרי מזדהה עם הכל, כולל התופעות לוואי שההשמנה מאוד מפריעה לי. אני דווקא ישנה דיי בסדר. מסכימה שצריך לחזור לשגרה ולא מכוונת גם לבקש סליחה שיקום אני לא צריכה רק רציתי לקבל קצת עזרה מעמותה מסויימת אולי קבוצת תמיכה או איזה חוג פעם בשבוע, לשבת עם אנשים שעברו משהו דומה למה שעברתי. אני מאוד מאוכזבת מהעמותות.. כמעט לכל מי שפניתי דרש סל שיקום. מכירה עמותה שמקבלת כל אחד? מציעה איזשהיא מסגרת שבועית? עדיין לא ניסיתי רפואה אלטרנטיבית, אנסה בקרוב ואעדכן.