אני מסתכלת לרוב אל האפור שנמצא בין הקצוות, בין ההכל ללא כלום. נכון את רוצה להישאר כמו פעם, להילחם עד הסוף ולצאת עם חיוך מנצח, אבל אם לא אז לעזוב בכלל. אני, נעה על הרצף האפור של האפשרויות- יש אימונים שאני יותר לכוון צד ההכל ויש אימונים שאני יותר קרובה לצד הכלום. היו לי כמה כאלו כשהגעתי לאימון שבוע אחרי התחלת התקף, עשיתי חמש דקות אימון ובשאר הזמן רק היסתכלתי, חזרתי עם חיוך מנצח הביתה כי בכל זאת עשיתי משהו. האפור אולי נשמע משעמם אבל גיליתי שיש בו המון גוונים

שלום שחרית, תודה על השיתוף כי המיקוד בדברים שקשים מידי ואי אפשר או לא כדאי לעשות, משותף לרבים. אני חושב שלצד המגבלה לעשות פעיליות "רגילות" (וזאת שאלה לדעתי - האם אירובי בעצימות גבוהה זו פעילות "רגילה"?), את מתארת גם קשיבות נכונה לגוף וגמישות. קשה לי להמשיג את המעבר לשחייה, כי מצאת שהאירובי והפילאטיס לא עושים לך טוב כ"כניעה". אני חושב שיש כאן קשיבות נכונה לגוף, ולא ויתרת, הכרת בחשיבות הפעילות הגופנית ומצאת פעילות מצויינת ומומלצת שכנראה מתאימה לך יותר. אני מאמין שבטווח הרחוק תרגישי גם טוב יותר בזכות השחיה. אך לצד זאת קיים אובדן שאכן יש לעבד אותו. הקושי מול האובדן טבעי ואני מקווה שההכרה שעשית את הטוב ביותר בשביל עצמך, תקל ותזרז את ההתמודדות.

אי אפשר לקחת לך את הכושר של המוח והנפש שלך. הם עסוקים בהישרדות והבניית הגוף שלך לדבר הבא ש'ירעיל' אותך ויגרום לך לאדרנלין מטורף לגוף. ההישרדות שלנו - חולי טרשת נפוצה, היא השריר הכי מתפרץ שאי פעם תתקלי בו....שחייה זה מעולה, גם ריקוד, ציור, ושחרור תסכול באמצעות מוזיקה וריקוד..כל אחד מוצא את הדרך הקטנה שלו להראות ל'הוא' שאי אפשר למכוראותנו ב'זול'

חייבת לשבח אותך על שאת ממשיכהנלהיות במצב של עשייה, בעיניי ממש לא נכנעת, אלא שאת פייטרית. את ממשיכה להתאמן ולאתגר את הגוף במטרה להשתפר. אני חושבת שכל עוד ממשיכים לעשות זה מצויין. מאמינה מאוד בפעילות לטובת הגוף והנשמה. כל הכבוד לך!

שלום ערן, חלפו שנה וארבעה חודשים מאז הטרגדיה של אובדן הבת שלי, היית בשיחות אצל פסיכוטרפיסטית ואצל פסיכולוגית , ביחד, יותר משנה, אבל אני לא מוצאת כוחות, למרות שהבן שלי התחתן ויש לי נכד ראשון מקסים, כל היום אני מתעסקת במחשבות על הבת שלי, לא יכולה להתנתק מזה, גם בלילות קשה נורא לישון, היא כל כך חסרה לי, היא היתה ילדה דומיננטית שהכניסה משב רוח של שמחה ואופטימיות, היום הבית שקט, שוב מתקרבים החגים וזה נעשה קשה יותר, אני מעסיקה את עצמי בכל מיני עבודות יד כדי להעביר את היום אבל הכל מלווה עם האבל, האובדן והטרגדיה שאני עדיין לא מעכלת שהיא לא תשוב . שנה טובה לכולם, בריאות וחיים טובים