הייתי חודש בחו״ל ואכלתי כל מה שרציתי, המון ג׳אנק פוד בעיקר. השתכרתי בשביל להתפרק כי זו הדרך היחידה לבכות כמו שצריך ולהשתחרר בגדול. אז בכיתי לא מעט בלילות, לא יכולתי לעצור את הדמעות והנה הן שוב עולות כשאני רק חושבת על זה. להפתעתי הרבה, כשחזרתי לארץ גיליתי שלא עליתי גרם אחד. זה ככל הנראה בגלל ההליכות המרובות והפעילויות הספורטיביות. אבל עדיין, איך זה ייתכן שאני מרגישה הרבה יותר כבדה עכשיו? המשימות שהיו לי קשות לפני כן כמו להתלבש, קשות עכשיו פי כמה. אני שונאת את איך שהבגדים נראים עלי. רק אחרי שש שנים עם ההפרעה אני מתחילה ללכת עם בגדים יותר רופפים. למה זה קורה רק עכשיו?
אני רואה את המשפחה שלי פחות ופחות כי כבר נמאס לי מהריבים האלו שאבא נוגע לי בחוליות כדי לראות אם רזיתי וסבתא בכלל טוענת ״אתה לא רואה שהיא השמינה?״. מתייחסים אלי כאילו אני חפץ שהוא לא טוב כמו שהוא עכשיו. מדברים עלי כאילו אני לא שם. למה זה עניינם של אחרים איך אני נראית? זה הגוף שלי, אני לא אומרת להם לרזות למרות שיש להם בטן. אציין שהם לא יודעים בכלל מה אני עוברת, אבל כן מאוד חוששים למצבי ולא פעם שאלו אם הכל בסדר אבל לא העזו מעולם לומר את המילה ״הפרעה״ או ״אכילה״ בדיוק כמו שאני לא מעזה. אני רוצה לשאול מה לעשות אבל כבר יודעת את התשובה. אני לא רוצה טיפול כרגע. זה רק יחמיר את גודל הבעיה, כי ברגע שמדברים על משהו ופותחים אותו- הוא רק עושה נזק גדול יותר לחיים. טיפול. שונאת את המילה הזאת. זה כל כך ממסכן אותי, שונאת להיות בצד החלש, אני נורמלית מדי בשביל זה.