אחרי שאזרתי המון אומץ והלכתי לרופאת המשפחה לבקש אבחון לה״א וקיבלתי מענה מזלזל ומעליב, הלכתי לאחר מכן לתור שנקבע לי עם הפסיכיאטר. גם איתו הרגשתי מאוד לא בנוח, התביישתי להמתין מחוץ למשרד שלו עם שאר האנשים שמחכים לרופאים ״רגילים״ ושלא קשורים לבריאות הנפש. פחדתי פחד מוותר להיתקל במישהו שאני מכירה, פחדתי שיראו אותי. נכנסתי למשרד שלו ולא ידעתי מה עובר לי בראש, הרגשתי מבולבלת, ומילים בקושי יצאו לי מהפה. הוא דיבר איתי ונתן לי את ההרגשה של ״הנה עוד אחת שחושבת שהיא שמנה״, ובסוף הפגישה המשפילה הזו, הוא הסביר לי שהוא שלח את סיכום הפגישה לאיזה מקום, כי הוא כמובן ״לא כל כך מבין בזה״ (איפה ניתן לקבל טיפול), ואמר לי שעוד שבוע יחזרו אלי כדי להפנות אותי למרפאה שתתאים למצבי. הוא אמר שאם אחרי שבוע לא יחזרו (אני סקפתית כי מדובר בפקס וגם במדינה שלנו), אצטרך להתקשר לקופת חולים לשאול מה קורה. אני מרגישה שהושפלתי מספיק עד כה ואני לא רואה את עצמי מתקשרת, כי אפילו את צמד המילים ״הפרעות אכילה״ אני בקושי מסוגלת לומר בקול. זה הגיוני בכלל שהוא יגיד לי שאני נראית כמו מקל ולבקש ממני להישקל? זה פשוט ממש הכעיס אותי שני הדברים האלו כי באתי לבושה במעיל ענקי והרגליים שלי לא רזות בכלל אז איך הוא יכול לומר שאני נראית כמו מקל??? זה פשוט חרטוט שאמר רק בגלל שהוא יודע מה הבעיה שלי. ובכל מקרה לא הסכמתי להישקל, התביישתי כל כך. במקום זה אמרתי לו את הבי אמ אי שלי והוא אמר ״וואו זה מאוד נמוך״, ושוב התעצבנתי כי זה שטויות מה שהוא אומר, מלא בנות עם ה״א הרבה יותר רזות ממני, אני ממש לא נראית כמו אחת עם בעיה, אני נראית רגילה לחלוטין. וזה העליב אותי כי זה נשמע שהיה מופתע מהבי אמ אי ביחס למראה שלי, זה כאילו שהוא מסכים איתי שאני לא נראית רזה מספיק כמו שהייתי אמורה להיראות בבי אמ איי הזה. למה זה לא יכול לעבוד כמו שאני רוצה? אני נותנת כל כך הרבה מעצמי בשביל שמשהו יקרה, אני לא באמת רוצה להישאר במקום הזה כל החיים. מה עוד אני יכולה לעשות?