לבחור. לבחור. הלוואי. פעם אחר פעם מוצאת את עצמי מחליקה בתבוסתנות לתוך הלוע של המפלצת. ואין פה שום בחירה. רק שבר. וכעס ותסכול עצום על המצב הזה, שאני בו לבד. לבד. לבדדד

כשאני צמה, וגם כשאני תוקפת אוכל- אני מרגישה נטולת בחירה. כמו איזה שד שנכנס בי. להקיא, זו בינתיים בחירה. לפעמים מצליחה לעצור, ולפעמים לא. אני לא מרגישה שיש מישהו שמבין. וניסיתי לעזור לעצמי. באמת. אבל נגמר לי הכח לעצור את עצמי מלהקיא אחרי בולמוס. אני לא מסוגלת לשאת את המועקה בחזה, הכאבי בטן וכל הרגשות הנלווים לאוכל שיושב לי בבטן. הפסיכולוגית שלי, לא ממש מתמצאת בעניין, ולא דיברנו יותר מדי על עניין האוכל, וגם אין לי חשק, אני לא מרגישה שהיא לגמרי מבינה. דיאטנית- רק עוד שבוע וחצי יש תור, וגם, לא אחת שמסוגת להפרעות אכילה דווקא, כי בקופה אמרו לי שאם היא לא תצליח לעזור, היא תפנה אותי לגורמים רלונטים. אבל בינתיים המצב לא נהיה יותר טוב. ואני ממש לא יודעת מה לעשות. ככל שעובר הזמן אני מרפה ומשלימה עם המצב. כמה שהוא לא נעים. הצומות נהיו חלק ממני. התחושה הריקנית של הגוף. ואפילו הרעב לפעמים. השיתוף פה, עוזר לי מעט בתוך הבדידות. את מקבלת באופן פרטי? דרך קופ"ח כלשהי? או אולי את מכירה מישהו שיכול לעזור לי? אני לא רוצה ללכת למרפאה להפרעות אכילה. זה מפחיד אותי.

הי אנונימית, נשמע לי מאוד קשה להיות בטיפול סביב הפרעת אכילה כאשר המטפלת אינה מומחית לכך, או גם אם זה המצב - בעייתי אם אינך מרגידה שניתן לשוחח על המתרחש בזירת הגוף והאכילה.. מדוע את חושבת שאי אפשר להבין אותך???