כל מי שהיה ילד עם משקפיים מכיר את זה. המשקפיים מתלכלכות לאיטן בלי שתשים לב לזה. לאט לאט הם מתמלאות דוק מלוכלך...
ואז מישהו אומר "איך את רואה משהו ? מוריד אותם, מנקה את הזגוגיות ומחזיר.
ואוו
העולם כאילו אותו דבר- אבל לגמרי אחרת. פתאום יש צבעים, וחדות.
אז ככה אני מרגישה פתאום עם התרופה החדשה.
בכזו מהירות ואפקט
אני מפחדת שעברתי לצד השני
(הראיות: הסתובבתי כל היום ברגל, כולל צילום חזה כי יש לי סדק בצלעות, קבעתי עם חברה ללכת לפסטיבל (?!) לעוד חודש, סגרתי הרצאה בהנחיית לעובדי השמה, הציעו לי עבודה להמשיך מחקר באוניברסיטה ודיברתי עם איזה 6 אנשים ארוכות.
אתם צריכים להבין שב4 חודשים האחרונים לא דיברתי עם אפחד למעט אמא שלי (מחוסר ברירה) ועל כף היד מספר פעמים שחוייבתי ללכת לאחיינים. ..
*אולי זה מה שקורה כשמסננים אנשים חצי שנה ואז פשוט חוזרים אליהם אחד אחרי השני. יש הזדמנויות שחיכו הרבע זמן בסבלנות ומתנקזות לרגע אחד.
**הפער בין שבוע שעבר להיום הוא הזוי. ההתנהלות שלי כיום מוכרת לי מפעם (מה שנקרא- זו אני. לא עשיתי שום דבר חריג, חוץ מלקנות מכנס...לפסח). פשוט הרבה זמן לא הייתי ככה. המעבר ממש כמו כמו בלחיצה על כפתור. חד וחלק.
***נראה לי שלא אקח את התרופה מחר בבוקר... מרגישה צורך להרגיע, למרות המינון המינימלי שלה.
**** מזל שזה כבר קרה לי בעבר עם מירו ועם ציפרלקס אז זה מוכר. לפחות יודעת שזה קיים, האופציה לשינוי ב180 מעלות. בעבר נבהלתי מזה ממש, והרגשתי לגמרי 'משוגעת'. אפילו הפסיכיאטר אמר אז שלא מכיר ככה מאחרים. בפעם השנייה אמר שכנראה אני ממש רגישה... (יש דברים בהם אני פחות אוהבת להיות ייחודית)..
בקיצור,
קבעתי עם הפסיכולוגית sos לבוקר להתמודד עם הפחד שטוב מידי...