שיר על מחשבות טורדניות: לא מנסה להגיד את המלה מלה. לא מנסה להגיד מלה. לא מנסה להגיד במלה. לא אומר מלה. לא רוצה לדבר על זה. לא אומר את המלה לא. לא אומר לא. לא זה. לא להגיד ללא בלא. לא להגיד שיר על מלים. אני מאד אוהב אותך. אני מאד אוהב בני אדם. אני מאד אוהב ספרות. המלה הזאת מזכירה את המלה הזאת. אני פועל נכון. אני יכול. אני שמח.

הי עגנון, כיוון שאני בא גם מעולם המילה הכתובה, ויודע עד כמה קל להישאב אל האינטלקט באופן שהוא יסתיר ויכסה על הרגש והתחושה, אני מציע לך את מה שאני עושה עבורי, והוא לאתגר את עצמי לטפל בעצמי דרך הגוף. עבורי טיפולים קודמים היו בעיקר במלל, ושם היה לי מאד נוח, שם הרגשתי בבית, ויכולתי לשחק דמות מסויימת ,להתפלסף ללא הרף, ולהשתמש באינטלקט בומילים כמנגנון הגנה מפני הפחד מאותם דברים שאין לה שם. והרי זה חלק גדול מהעניין: השפה ממשמעת אותנו. היא מצמצת וממגדרת, וכך גורמת לנו להרגיש יותר בטוחים, כי המציאות ללא שפה היא הרבה יותר כאוטית. לכן עצתי אליך היא לשחרר את האחיזה במילים, את ההסברים, את הנימוקים היפים, לשחרר את היותך אינטילגינטי ולהתחבר אל המקום שבו אתה פחות מוכשר. להתחבר לכאוס של הגוף. יש הרבה סוגי טיפול שהמילים הן פחות משמעותיות. נסה לחפש טיפול סומטי, ולנסות לעשות קונטקט או ביודנסה. אני משוכנע שזה ישנה שם משהו.