את לא רוצה להיות אנורקסית ואת כותבת פה כי, כמו כולנו, גם לך יש בעיה באכילה. אנורקסיה, בולמיה, אכילה כפייתית, כולן דרכים להתמודדות עם רגשות דרך האוכל. להיות אנורקסית פשוט יעביר אותך לצד אחר של הספקטרום, שהוא מופרע ומדכא בדיוק באותה מידה. נראה לי שדיאטנית כללית מהקופה היא לא פיתרון במקרה שלך. את צריכה לחפש דיאטנית עם התמחות בהפרעות אכילה או השמנה בהצלחה!

אני שומעת את הכאב.. אני חושבת שהדבר הגרוע זה לבטל פגישות, כי זה לא להתמודד, ואז זה כמו מעגל שחוזר על עצמו, את תגיעי לדיאטנית כל עוד את מצליחה, אבל בעייני החשיבות היא להגיע כשאת לא מצליחה כי אז את צריכה את העזרה וההכוונה והתמיכה מקווה שתמצאי את הדרך ותקבלי את עצמך.. כי בסוף.. אנורקסיה בולמיה אכילה כפייתית.. כולנו מתמודדות על קבלה עצמית. בהצלחה

טיפול זה תהליך ארוך שדורש היכרות עמוקה של שני הצדדים. יכולה לקחת שנה עד שתרגישי שינוי כלשהו ובגלל זה צריך להתמיד. בקשר למשפט האחרון שלך, אני מעדיפה לא לכתוב מה דעתי עליו

הי חנה, אני מצטערת לשמוע על הסבל והייאוש שלך :(. כדיאטנית, אני יכולה להגיד לך, שגם אני לא מצליחה לעזור לכולם. אני מאד מסכימה עם מה שכתבו לך כאן, לגבי התמדה בטיפול דוקא כשקשה ולא מצליח, כי רק דרך זה אפשר להבין יותר מה מעכב אותך, או מה שימור התנהגויות האכילה מספק לך. בסופו של דבר, רק את יכולה לעשות את השינוי. אף מטפל לא יוכל לגרום לך לעשות אותו. המקסימום שאנחנו יכולים לעשות זה ללוות אותך בדרך הזו, לתמוך, להציע הסתכלות או הבנות אחרות למצב, להיות שם בשבילך. זה הרבה, אני יודעת, עם זאת, עיקר העבודה היא שלך. מקווה בשבילך שתמצאי בתוכך את הכוחות.

היי חנה לא יודעת אם זה רלוונטי, רציתי להגיד לך שהייתה לי תקופה בתחילת כיתה ט ילדה בת 14 וחצי שהגעתי למשקל שיא שלי 95 קילו כשכל החברות שלי רזות חלקן גם מקלות עוף זה כלכך תסכל אותי והיו לי ייסורי מצפון כל הזמן כל כך שנאתי את זה שלא יכלתי לשלוט בעצמי על הרגליי האכילה המוגזמים שלי סתם דוגמא תארי לך אני יושבת אוכלת פיצה לחם שום וסלט עם חברה אחת היא אוכלת 2 משולשי פיצה ואני דופקת 6 גם את הסלט וגם את הלחם שום והיא עוד מעזה להגיד לי שבעתי פה פשוט רציתי להתחרפן או אוכלות צהריים עם אני דופקת 4-5 שניצלים והרבה פתיתים היא 2 קטנים 2-3 כפות פתיתים ועוד היא משאירה כמעט צלחת שלמה מלאה וזורקת מה שנשאר לפח ואומרת אני שבעה אני מסיימת את שלי ועוד נשארת רעבה עכשיו מרוב שלא נעים לי אני לא מוזגת לי עוד פשוט התחלתי להישאר רעבה ואז לאט לאט נמאס לי התחלתי להתייחס להערות של אנשים ממש ברצינות ולקחת ללב ולבכות שפשוט כל מה שהיה נכנס הייתי מקיאה וחשבתי שזה יעזור לי לרדת אבל לא עזר להפך זה רק נהיה גרוע יותר ולאט לאט התחלתי להוריד בכמויות של האוכל ביחד עם זה בא ספירת קלוריות ומ3 פעמים ביום של ארוחות ענק והקאות צמצמתי לארוחה 1 קטנה (מדברת איתך על ארוחה של 200-300 קלוריות ואפילו פחות) ואותה עדיין הייתי מקיאה וגם היו ימים שהייתי מעבירה בלי אוכל בכלל ואז פה באמת התחלתי לראות ירידה תוך חודש אני פחות 10 קילו המחמאות בשמיים אני בעננים ואז התחלתי להרשות לעצמי ושוב נגררתי לארוחות ענק והקאות וביינתים אני 82 קילו ועם הזמן גיליתי שזה הרבה מעבר ללאכול ולהקיא לא לאכול או לאכול קצת ולהישאר רעבה זה בא עם הרבה דיכאון בכי התקפי חרדות היו ימים שאני זוכרת שקרעתי תגרון והייתי מקיאה דם והיה לי תחושה בגרון שכאילו תקוע לי עצם ושרף לי וכאב לי וכל כך שנאתי את עצמי שנאתי להתסכל במראה וכל הזמן רק בכיתי והסתגרתי בתוך עצמי והייתה לי גם תקופה שרבתי עם החברות והיה לי בדיוק ידיד טוב שהוא גם עזב אותי ופה בכלל הדרדרתי הרגשתי כל כך לבד רציתי פשוט להיעלם לאף אחד לא היה אכפת ממני וגם ידעתי שאם אעלם לאף אחד לא יהיה אכפת כל כך שנאתי את עצמי ואת כל העולם הייתי קמה לבצפר חוזרת הביתה לישון לבכות להתקלח ושוב פעם חוזרת על סדר היום הזה היה לי כל כך רע ומר וזה לא שעכשיו טוב לי זה בתקופות כאלה שזה בא והולך אז מעצתי ומהניסיון שלי אל תיכנסי לזה הכניסה אומנם היא כל כך קלה אבל היציאה היא קשה