כואב הלב לשמוע על מצבך ועצוב לי לשמוע שהט"נ הביאה אותך למצב שכזה. אני מבין שניסית את כדורים נגד דכאון והם לא רק שלא עזרו אלא שגם תופעות הלוואי שלהן היו בלתי נסבלות. האם ניסית טיפול בקנאביס רפואי? האם תוכל לספר קצת על מצבך הפיזי?

אני אמור לחדש רשיון לשימוש בקנביס אולי אשתמש הפעם בשמן מכיוון שלא ניתן להכניס תפרחת לכאן באשפוז..... כיום אני רתוק לכיסא גלגלים מזה 3 שנים הרגלים ללא יכולת לזוז הידים חלשות ואצבעות הידים כמעט ולא מתפקדות

מצטרף לדבריו של לביא, כואב לקרוא את דברייך. אתה מתאר פגיעה קשה במצב הנוירולוגי והתפקוד בזמן קצר ובהתאמה גם הפגיעה במצב הרוח וההרגשה. אני שומע פעמים רבות כיצד האמירות "על נכים אחרים מאושרים" רק מעצבנות ומדכאות יותר וניתן להבין את כעסך, על האמירות הלא-מעודדות הללו. אני מבין מהאמירה שהפכת כל אבן פעמיים, שכעת אין תקווה ואינך רואה כיצד המצב יכול להשתפר וכנראה לכן בחרת לפגוע בעצמך. בטח אם לא ניתן למצוא אפילו מחשבה חיובית אחת. אני מקווה שאתה מקבל טיפול טוב ואני ממליץ לשתף את הצוות המטפל גם בפוסט שכתבת וגם שאתה מצרף לכל הטיפולים את שמן הקאנביס (כי יש לו אינטראקציות עם תרופות אחרות). מניסיוני האישי במצבים דומים אוכל להגיד, שכן ניתן בעתיד להרגיש טוב יותר ולמצוא מחשבות חיוביות. טוב שאתה נמצא באשפוז מלא בו יש צוות שלם שהולך לבחון הכל, והיום ישנם כלים רבים, כדי למצוא את השילוב הנכון בין שיחות, תרופות ופעילות שיקומית. עד שתרגיש טוב יותר. זה יכול לקחת זמן וגם שמוצאים את התוכנית הטיפולית המדויקת לוקח זמן עד שמרגישים בהשפעתה ועל כן יש צורך בסבלנות שתשתלם בסופו של דבר. הלוואי וזמן ההחלמה יהיה קצר ככל שניתן

פעם כתבת כאן: "השם שבחרתי מורכב מהאותיות של טרשת נפוצה ואני רואה במחלה הזאת כעזרה להוציא ממני את הטוב ולנקות את הרע שבי...." בחרת שם הכי יצירתי כאן... מקווה שאתה מסיים בניקוי נפשי/רעלים אחרים (שאני מאמינה שהם הגורמים למחלה) ובטוחה שיגיעו ימים טובים והאתגר שאתה כותב כאן רק יחזק אותך למקום טוב

אנחנו אמנם זרים ובאמת לא מבינים מה עובר עליך, אבל אני מרגישה כ"אחות" למחלה (חשבתי בלילה הרבה על הפוסט העצוב שלך) ואנסה בכל זאת לעודד ולשתף מניסיוני ומה שעולם זימן לי לראות. במקרה יצא לי לראות "אח" למחלה שהיה משותק בידיים ורגליים, ללא יכולת תזוזה. ואז הוא קיבל תרופה, אם אני לא טועה, שמה למטרדה (אבל לא בטוח) והיום חצי שנה אחרי האשפוז שקיבל בה פעם ראשונה את התרופה הוא הולך (עוד לא הכי מושלם) והידיים מתפקדות... זה אמור לעודד, אבל בין השורות שאתה כותב אני מבינה שאתה לא תומך בתרופות והיית מעדיף שהשיפור יגיע בדרך טבעית (ואולי אני טועה, אז סליחה)... אבל אולי המאבק הפנימי שלך נגד התרופות יכול להחליש אותך ואם כביכול "תכנע" לתרופות, תנוח מהמאבקים... אני מאמינה שהגוף ימצא כוחות להחלים ואז אחרי זמן מסוים תשתפר ואולי תרגיש שזה נכון להיפרד מהתרופות ולחיות לפי האמונה הבסיסית שלך. אני אישית עברתי מסלול כזה, אני עוד באמצע הדרך אבל אופטימית.... יכולה כשלב ראשון להציע איפה שאתה נמצא עכשיו להתחיל להזיז מה שאפשר, קצת רגל/יד/צוואר ואם אי אפשר אפילו בדמיון בשילוב עם נשימות עמוקות לאזור שזז או מדומיין ככה. בדרך הזו לאט לאט נלמד את המוח (שלצערנו נפגע במחלה) שאפשר לזוז דרך הראייה והקצת תנועה/דמיון, כל יום להוסיף עוד תנועה/דמיון ונשימה. לי אישית התנועה (גם אם היא עוד מוגבלת) והתרגילים האלו כל בוקר שיפרו את מצב הרוח המון ועוד. בהצלחה ואל תוותר, בלי להכיר מרגישה שהעולם זקוק לך

פעם זה פעם. הייתי עובד ורוכב על קטנוע. אחרי כמעט 3 שנים על כיסא גלגלים אני מתכוון להפסיד במלחמה. כבר הרמתי ידיים נשאר רק לחכות לאוייב לקחת אותי ולסיים את הפרק הזה. אין לא יכול יש לא רוצה ואני כבר לא רוצה

שרות פנצטה יקר עצוב לקרוא את מילותיך. מבינה שאתה לא רוצה ככה, אבל מה שהיה פעם יכול לחזור את תרצה ואף להשתפר... יש לנו כוח רצון שחזק יותר מהכל... השאלה איך תחזיר את הרצון ואז את הכוח... מאמינה שזה אפשרי לפעמים יש גל שמוריד למטה, אבל הוא גם יכול לעלות מקווה שתמצא את הדרך הפנימית לחזור לרצות